שימו רפש בקלפי

הבחירות בישראל מעולם לא היו רעות יותר

פיתקאות בחירות לכנסת קלפי / צלם: תמר מצפי
פיתקאות בחירות לכנסת קלפי / צלם: תמר מצפי

א. מן הידועות הוא שרבים וטובים מחפשים בכל הנרות ומתחת לכל הפנסים פתרון שייתן הצדקה כלכלית לאתרי האינטרנט המוסרים את התוכן שלהם בחינם. עוד מן הידועות הוא שרבים, רבים מדי, הם האנשים שנכנסים לאתרי החדשות, מעיפים מבט זריז על הכותרת ועל שם הכתב וממהרים להגיב תגובה נחרצת ולפעמים אף גסת רוח. כן, אני יודע שזה קשה להאמין, אבל במו עיני ראיתי.

אם יום אחד יחליט מישהו - ואלוהים יודע למה שמישהו יחליט דבר כזה, אבל דברים מוזרים יותר כבר קרו (ראו רשימת "ישראל ביתנו") - לשאול אותי "דרור, מה ישראלי בעיניך?" יש לי תשובה מוכנה: זהו הטוקבק שהולך כך: "לא קראתי את הכתבה, אבל אתה טועה". קיבלתי כאלה לא מעט בחיי, אבל יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם והם ממלאים אותך ביראה והדרת כבוד בכל פעם מחדש, כמו פסגת הר נישא או טמטום. למזלי אני חי במדינה שטוחה יחסית כך שחמישים אחוזים מהריגוש נחסכים ממני. לבי לא היה עומד בזה.

וכל ההקדמה הזו היא כדי לספר שהמגזין היהודי-אמריקאי "טאבלט" הגה השבוע רעיון שאני נוטה לחבב עד מאוד ויכול לענות על שתי הבעיות שהובאו לעיל: כנסו לאתר, מזמין המגזין, כל התוכן (מילה מרגיזה) חופשי חופשי, אבל אם תרצו להגיב - שלמו כסף. שני דולרים ביום, ויש גם מסלולים חודשיים ושנתיים.

נהדר, לא? האם זה יילך? הזמן יגיד, אבל אני, הקטן שבכותבים, מקווה שכן. הייתי שמח מאוד לדעת שיש מי שמוכן לשלם בשביל לקלל אותי. אין מחמאה גדולה מזו. זו אהבה, אם תשאלו אותי.

למעשה, אני מהמר שמדובר בלהיט מטורף. הנה: לפני די הרבה שנים ניסתה מנהלת בית ספר יסודי בארצות הברית לצמצם את שיעור האיחורים בבקרים. ממחר, הודיעה להורים, כל מי שיאחר ייקנס בעשרה דולרים. מה קרה? רוב ההורים העדיפו לשלם עשרה דולרים ליום ולהמשיך לאחר. קופת בית הספר התמלאה, הכיתות התרוקנו. הא לכם שיעור קטן על טבע האדם.

אם יצליח הניסוי של טאבלט, הלוואי, וגרסה ישראלית שלו תופיע באתרינו העבריים המצויינים, הרשו לי להמר שהתגובות תהיינה חריפות הרבה יותר. אם לומר "אפס מטומטם עוכר ישראל מכוער תסתפר בוגד הלוואי תקבל סרטן" זה בחינם, תארו לכם את האפשרויות הגלומות בתגובה בשמונה שקלים! כמו בפלאפל חופשי חופשי או בבופה של ארוחת בוקר בבית מלון באילת - אף אחד לא ירצה לצאת פראייר.

ואז, הו אז!, תראו מה זה רוע. שערי הגיהינום ייפתחו לרווחה. חשבתם שהם פתוחים, הא? פחחח יא מכוערים.

ב. מעניין לעניין באותו עניין - רוע - את הקמפיינים של רוב המפלגות במערכת הבחירות הנוכחית. רובם המוחלט רע. ולא במובן המקצועי. במובן האנושי. הן כולן, לפחות רובן המוחלט, עובדות על שנאה, על פרנויה, על סכסכנות, פלגנות, הפניית אצבע והטחת האשמות. הרוב המוחלט של הקמפיינים לא אומר שום דבר טוב או אפילו מעניין על הסחורה שאמורה להימכר (מלבד הבטחות מופרכות כל כך שזה מצחיק) אלא על הסחורה ו/או אופיו של המוכר בצד השני וכמה רקובה היא ומושחת הוא. נראה שהדבר היחיד שמועמדים מעידים בכל זאת על עצמם בבחירות 2015 הוא עד כמה הם - ובמשתמע, אתם - נרדפים על ידי הצד השני, יהא אשר יהא. פרסומאים מתים על זה. מסכנים, כל הזמן הם צריכים לשבח איזה דרעק כמו אבקת כביסה או מכונית, סופסוף יש משהו ללכלך עליו. תענוג. ברוע יש כוח שאין בטוב.

זה לא דבר חדש, כמובן - אני לא מאלה שחושבים שפעם היה יותר טוב. מה פתאום?! אני שונא אותם! אלה שחושבים ככה, אתם יודעים מה הם, נכון? הם בוגדים! אני לא יודע איפה הם היו בצבא, אבל דבר אחד בטוח: זה לא היה בצה"ל! ואני אוהב את צה"ל! כן, בדיוק, יותר מכם! אין אחד שאוהב את צה"ל יותר ממני, ומי שאוהב את צה"ל פחות ממני שונא את צה"ל! ואת כל החיילים! ואת החיילות גם! ואת ג'ונתן פולארד הכי! ואת הלביא! ואת המרכבה! ואת היהדות! ואת יצחק רבין! כן, אתם יודעים בדיוק על מי אני מדבר! ואתם לא תסתמו לי את הפה. עברו הימים האלה בהם היה יותר טוב! היום יותר רע!

מאז ומתמיד הוטל רפש. אבל הוא הולך ומתגבר, הולך ומתכער. זה פשוט הרבה יותר קל ככה. טבעו של הרוע (ולאו דווקא המוחלט, אלא היומיומי, האגבי, המילולי, האוטומטי) שהוא טבעי יותר, מידבק יותר, תחרותי יותר.

ג. אתם ודאי מכירים את הניסויים המפורסמים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה החברתית, של מילגרם ושל זימברדו. הם יצאו לבדוק את טבעו, מקורו וסוד קסמו של הרוע. (כל אחד לחוד) הם חילקו נבחנים לסוהרים ואסירים, מורים ותלמידים וכד' - ובכל פעם, ללא יוצא מן הכלל כמעט, נמצא שהרוע מצוי פחות ממילימטר מתחת לעור. בהינתן תנאים מינימליים, פורץ הסדיזם בהורה סוערת. אתם יכולים לראות את זה אצל הילדים שלכם או להיזכר בילדותכם שלכם: כמה מהר מתארגן פתאום חרם על ילד או ילדה. נסו לארגן עשרה ילדים לביקור ספונטני בבית אבות ויהיה לכם די קשה, הציעו להם ללכת להתעלל במישהו - והם ילכו מכות על מי ראשון בתור, מתוקים כאלה, תמימים כל כך, אושר צרוף של אבא. לא הילדים שלכם, כמובן, גם לא שלי, מה פתאום. אני מדבר על ילדים של אחרים, אלה שההורים שלהם לא אוהבים את צה"ל ואת אלטלנה ואת הגשש החיוור.

בניסויים הנ"ל בלט האלמנט התחרותי. כשאחד רע, השני רע הימנו. את המקבילה הישראלית אפשר לראות בכל עימות בין שני ח"כים רנדומליים, בכל סרטון ובכל כרזה. מתחילים בבגידה והסתה, ומגבירים. כולנו מכירים את הבנאליות של הרוע, אבל פה יש את הרוע של הבנאליות. הקלות בה אתה מאחל למישהו מוות בייסורים כבר לא תרגש אותך בפעם השנייה והשלישית, אז למה לא להוסיף איזה אונס לפני ולקנח בביתור איברים.

יש משפט אחד של זימברדו שאהבתי: "זה לא התפוח רקוב - זו החבית רקובה". אם הוא לא היה אומר את זה לפני ארבעים שנה הייתי בטוח שזה מהבוקר.

ד. תקופת בחירות היא תקופה קצרה, אבל מכוננת. היא מציבה רף, קובעת את נקודת הזינוק. ואת הרף שיורד אי אפשר להעלות בחזרה, את השד היוצא מהבקבוק קשה מאוד להחזיר כידוע. אם היום זה שרון גל, מה צופן לו המחר? אם היום הציונות על הפרק, מה יעלה על המוקד מחר? ומה יהיה עוד שנה-שנתיים, בבחירות הבאות, אחרי שיחוסלו כל קיני האתם-יודעים-מה?

אני אוהב מאוד בחירות, כבר כתבתי לא פעם והצעתי לעבור למודל של בחירות כל שנה למען האצת הכלכלה והגברת ההנאה הכללית. אבל משהו התפקשש והכול הולך ונהיה כל כך מוזר ורע ואלים וטיפשי עד שאני שוקל לוותר על ההנאה שלי מבחירות שנתיות ולהקריב אותה לטובת הכלל, כי ככה אי אפשר להמשיך ומישהו הרי צריך לוותר. אז בסדר, שיהיו עוד ארבע שנים וזהו, רק שניפטר מזה כבר.

הרהור

אם היום הציונות על הפרק מה יהיה, מחר, מחרתיים, בבחירות הבאות, אחרי שיחוסלו כי קיני האתם-יודעים-מה?

דרור פויר
 דרור פויר

g@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988