אלבום הרוק האנגלי הכי יפה שנתקלתי בו מזה זמן, מגיע אמנם בתקופה מאד צחיחה ומדכדכת לרוק הבריטי, ובכל זאת, מגיע לו כבוד. אמנם אין בו שום מקדם אופנתי-תקשורתי כלשהו, אבל חלק משיריו נהדרים, הוא ממשיך לגדול גם אחרי שלל האזנות, ויש בו אמת פרטית שקצת קשה לאתר בזמן האחרון אצל אמני רוק.
גאז קומבז, לשעבר סולן סופרגראס, יצר אלבום קטן ויפה בעוד מרבית עמיתיו הולכים מראש על לנסות ולקלוע לגרסת הגדול והיפה. טוב שהצליח לו.
אחרי בלר וסווייד, אואזיס ופאלפ, סופרגראס הגיחו באמצע שנות ה-90 בשיא ימי ה"בריט-פופ".
הם הפכו לאחת הלהקות המובילות במולדתם, ואפילו תקעו כמה יתדות חסונות ברדיו הישראלי עם Allright ועם Mooving. היו בהם חן נעורים ואי יומרנות קוסמת, לצד חיבה עזה לפסיכדליה של שנות ה-60.
קומבז התבלט בקול שהיה בו שילוב לא שגרתי של שמחה ונואשות, היסטריה ורוך, והתבלט לא פחות בפאות הלחיים הענקיות שלו.
אלבום שלם ומחלחל מקודמיו
להבדיל משלוש הלהקות שהוזכרו, שהובילו את תחיית הרוק הבריטי לפני שני עשורים, סופרגראס חסרו את מחץ ההתכוונות המסחרית בלחנים ובהפקה, וכשלו לחלוטין בפיזור זוהר תקשורתי ובשיווק עצמי.
הם הוציאו שישה אלבומים ב-17 שנים והתפוגגו, כשבדרך השתעשעו והפכו להרכב מתחפש עם שם אחר שהתמחה בחידושים, חלקם מעולים, לשירי אחרים.
לפני שלוש שנים, קומבז הוציא אלבום סולו ראשון. אלבום לא מרשים, ורחוק מאוד מזה הנוכחי. האלבום החדש נשמע כמו אסופת השירים הכי טובה שקומבז, 38, חתם עליה עד היום. אפילו שלם ומחלחל יותר מאלבומי הלהקה שלו.
The English Ruse מאוד מושפע מארקייד פייר, ול-20/20 יש לחן פנטסטי שחב לרוחה של רדיוהד בראשית האלף. אבל יתר השירים קרובים רוחנית וצורנית למה שקומבז התמחה בו עד היום. האלבום נשמע כמו עבודה של אמן רוק משנות ה-90 שגדל על גיבורי שנות ה-60.
מה שבולט כאן הוא שכל הגיבורים וכל מקורות ההשראה של קומבז כבר התרכבו מזמן לתוך אישיותו היצירתית. זה עושה את קומבז לאחד מאמני הרוק היחידים היום שאתה מאזין להם ושומע פחות העתקים ושחזורים ומחזורים והדהודים, אלא את הנפש ואת הבשר של הדובר עצמו.
כך שמלבד שני החריגים שספוגים גם באמנות עכשווית יותר, האלבום מאוד אורגני. יש כאן לחנים יפהפיים, עיבודים חכמים וצנועים, זמר נוגע, ואיזו תחושה של מסע בזמן ששווה ושובה להצטרף אליו.
יש כאן שלל גיטרות מעניינות, וסביבם נארגים כלי מיתר ומקלדות ואלקטרוניקה באופן שמצד אחד הופך את כל העסק למעניין, ומשרת טוב את כל התפניות המלודיות וההרמוניות שקומבז מתמחה בהן, ומצד שני האינטימיות והישירות לא חומקות לרגע. אני מודה שגם אחרי שלל האזנות, תוכני השירים לא ממש מגיעים אליי, הטקסטים כאילו ממוסכים, אבל השירה נוגעת וסוחפת.
כאמור, אלבום רוק בריטי קטן ולגמרי הגון. זה מה יש, בתקופה שבה כבר אין אלבומי רוק בריטים גדולים.
* ציון: 8
שומרים על הקול: מחווה לנט קול
אתמול מלאו 50 שנה למותו מסרטן הריאות של נט "קינג" קול. בגיל 45, אחרי שהיה מעשן כבד, קול נפרד מהעולם ב-1965 ומאז נותר אחד הקולות הגדולים בפופ האמריקאי. הוא החל את דרכו כפסנתרן ג'אז, אבל הפך תוך פחות מעשור לכוכב פופ. והוא היה אחד מהאמנים השחורים הראשונים שקיבלו תוכנית טלוויזיה משל עצמם. ההצלחה הפנומנלית שלו התבטאה ברצף שירים שהפכו לקלאסיקות אמריקניות ושלמרות מאות ביצועים של אחרים נותרו מזוהים איתו, כמו "מונה ליזה", Unforgettable ו-Nature boy.
היו שטענו שקול התחנף לזרם המרכזי של הפופ האמריקאי הלבן, אבל הוא גם היה בין אמני הפופ הראשונים שהתעקשו להופיע בדרום ארה"ב גם באולמות ששמרו על הפרדה גזעית. ב-1956, הוא הופיע בועידת המפלגה הרפובליקנית, וארבע שנים אחר כך תמך פומבית במירוץ לנשיאות של ג'ון קנדי הדמוקרט. מסחרי? שמרני? חנפן? נט קול הפך עצמו לאחד הכוכבים השחורים הגדולים והבודדים בפופ האמריקני בעידן הכה לא שוויוני שלפני שנות ה-60, משום שטביעת הקול וההגשה שלו אכן בלתי נשכחות.
נט
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
