הלכה חדשה: מה קורה לעובדים כשהחברה מחליפה בעלים?

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי בעת חילופי מעבידים בעסק, על המעביד הישן, המעביר את הבעלות בעסק, לתת לעובדיו הודעה מוקדמת - וזאת גם אם הם ממשיכים לעבוד ברציפות אצל הבעלים החדש ■ מדריך ומחשבון פיצויים

תופעה מוכרת וידועה היא שכאשר עסק "מחליף ידיים", מפטר הבעלים-המוכר של העסק את עובדי העסק, "על הנייר", משלם להם פיצויי פיטורים, והם מתחילים-ממשיכים לעבוד באותו העסק, אצל הבעלים החדש שלו. כך, רוכש הבעלים החדש את העסק כשהוא "נקי" מחובות פיצויי פיטורים לעובדיו. והעובדים, לצד זאת שהם נהנים מתשלום פיצויי הפיטורים, למעשה הם לא חשים כלל בהעברת הבעלות בעסק. הם ממשיכים להגיע לאותה עבודה, באותו המקום, ולקבל את משכורותיהם כימים ימימה.

ובכל זאת, מאחר שמדובר בפיטורים של עובדים, נשאלת שאלה: הדין הישראלי מחייב מעביד לתת הודעה מוקדמת לעובד, שבכוונתו לפטר. כך, על מנת שיהיה בידיו של העובד להתארגן לכך, לתור אחר עבודה חדשה ולהתכונן ליום שלאחר סיום עבודתו. מעביד המפר את חובתו זו חייב לשלם לעובד דמי הודעה מוקדמת. תמורת הודעה מוקדמת. האם חובה זו חלה על מעביד גם במצב, שתואר למעלה מכאן? האם עליו לתת לעובדיו הודעה מוקדמת גם כאשר מדובר בחילופי בעלות על העסק ושעה שהעובדים ימשיכו לעבוד באותו העסק ממש?

בפסק דין, שיצא תחת ידי בית הדין הארצי לעבודה בשנת 2006 (ע"א 1363/02 חזין נ' תנופה ואח' - "פסק דין חזין"), נקבע, כי במצב של חילופי מעבידים וכאשר העובד ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה אצל מעביד אחר, פטור המעביד הראשון מחובת תשלום תמורת הודעה מוקדמת. הוסבר שם, כי הטעם לכך נעוץ בכך שהתשלום נועד "להתארגן בעקבות הפסקת עבודה", דבר שאינו נחוץ במקרה של המשך עבודה ברצף באותו מקום עבודה.

פסק דין חזין עמד לנגד עיני שופטי בתי הדין האזוריים לעבודה, ובעקבותיו נראה היה ברור מאליו, שבעת חילופי מעבידים בעסק, וכאשר העובדים ממשיכים לעבוד באותו העסק, עבור המעביד החדש, לא חלה על המעביד הראשון חובת מתן הודעה מוקדמת.

לא עוד. בפסק דין חדש, שיצא בסוף השבוע החולף תחת ידי בית הדין הארצי לעבודה, נוסדה הלכה הפוכה. נקבע, כי גם במצב המתואר ברשימה זו, חלה על המעביד היוצא, המפטר את עובדיו, אשר מייד לאחר מכן ממשיכים לעבוד באותו העסק, תחת המעביד הנכנס, חובה לתת להם הודעה מוקדמת. לא יעשה כן, ישלם להם תמורת הודעה מוקדמת.

פסק הדין ניתן בעניינה של החברה "מנעולי ירדני אחזקות (2005) בע"מ". ביומה הראשון של שנת 2008, נמכרה פעילותה של חברה זו, והבעלות במפעלה הועבה לחברה "אסטרון עבודות הנדסיות בע"מ". בד-בבד שלחה חברת מנעולי ירדני לעובדיה מכתבי פיטורים, בהם הודיעה להם על הפסקת עבודתם בשירותה לאלתר בשל חילופי המעסיקים. העובדים המשיכו לעבוד במפעל אצל המעסיק החדש.

חברת מנעולי ירדני שילמה, כמובן, לעובדים פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתם בשירותה. אלא שהעובדים סברו שהיה עליה לשלם להם גם תמורת הודעה מוקדמת, מאחר שהיא לא הודיעה להם, מבעוד מועד, בהתאם לחוק, אודות פיטוריהם.

תביעה, שהגישו העובדים לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, נדחתה. נקבע כי יש לראות את המפעל כמקום עבודה אחד, השומר על רציפות הזכויות, וזאת גם לעניין חובת מתן ההודעה המוקדמת. בהסתמך על שנקבע בפסק דין חזין, קבע שופט בית הדין, יצחק לובוצקי, כי חברת מנעולי ירדני הייתה פטורה מחובת תשלום תמורת הודעה מוקדמת. הוא הוסיף וקבע, כי העתרות לתביעת העובדים הייתה עלולה להביא למצב, שבו הם ייהנו מתשלום כפל בגין אותו חודש, בו המשיכו לעבוד אצל המעביד החדש, ובהתאם שולם להם שכר עבודה.

ערעורם של העובדים, שיוצגו בידי עו"ד מרטין אנגל, התקבל עתה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה. בפתח הדברים הזכירה השופטת יעל אנגלברג-שהם את זאת, שהחל משנת 2001, עם חקיקת חוק הודעה מוקדמת, הפכה חובת מתן ההודעה לחובה סטטוטורית.

"מושכלות ראשונים הם כי תכלית ההודעה המוקדמת היא לאפשר לעובד תקופת התארגנות למקום עבודה חלופי, עת מופסקת עבודתו", המשיכה. מכאן, כך היא, על-פניו נראה, כי מקום שעובד נשאר לעבוד באותו מקום עבודה, אין הוא זקוק לתקופת התארגנות שכזו, ולכאורה אין צורך במתן הודעה מוקדמת.

"אין לקבל טענה זו", מיהרה אנגלברג-שהם לחרוץ. לדידה, "העובדה כי בעת חילופי מעסיקים, מקום העבודה מוסיף להתקיים והמעסיק החדש מוכן לקלוט את העובד ולהמשיך את עסקתו ברציפות, אין משמעה כי יש בכך כדי לפטור את המעסיק הראשון ממילוי חובתו על-פי דין".

לקביעה זו היא הגיעה על סמך שני נימוקים. האחד, לשונו הנחרצת של החוק - "מעסיק המבקש לפטר עובד ייתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים". "הוראות אלה אינן כוללות כל הסתייגות לחובת המעסיק ליתן לעובד הודעה מוקדמת וזאת כל אימת שהוא בוחר לפטר את העובד", הבהירה אנגלברג-שהם. "חובת מתן הודעה מוקדמת הינה מוחלטת", המשיכה.

"אין להתייחס לעובד כ'כלי על לוח השחמט'", עברה אל הנימוק השני, עליו סמכה. לדידה, העובד הוא האחראי להחלטותיו והוא רשאי להחליט היכן ובשירות מי הוא מבקש לעבוד. עצם ההחלטה "להעבירו" ממעסיק למעסיק מאיינת את יכולתו של העובד להיות אדון להחלטותיו ושוללת ממנו את זכות הבחירה, וזאת גם אם בסופו של דבר הוא מחליט להמשיך לעבוד במפעל, תחת המעסיק החדש.

אנגלברג-שהם אזכרה קביעה קודמת של בית המשפט הגבוה לצדק, שלפיה מזכותו של מעסיק להעביר את הבעלות במפעלו לאחר לא ניתן להסיק שקיימת הסכמה מראש, בינו לבין עובדיו, כי עם העברת הבעלות במפעל יעברו כל זכויותיהם וחובותיהם אל המעסיק החדש. זכותו של העובד "שלא להיות 'נמכר' יחד עם העסק. הנחתו של העובד היא שכשיבקשו 'להעבירו' למעביד החדש, יבואו עמו בדברים כדי לקבל את הסכמתו... אף אחד מהצדדים לעסקת העברת המפעל אינו יכול לצאת מתוך הנחה שקיימת הסכמת העובדים לכך שהעברת הזכויות והחובות כלפי העובדים מהמעביד הקודם למעביד החדש 'מונחת בכיס'".

על-פי אנגלברג-שהם, אין די בעובדה שהמעסיק החדש מוכן לקלוט את העובד באותם תנאים. "הבחירה אם להמשיך באותו מקום עבודה, אם לאו, היא בחירתו של העובד ועל המעסיק המסיים את העסקתו של העובד החובה לתת לעובד את האפשרות לבחור האם הוא מבקש להמשיך בעבודה באותו המקום, אם לאו".

בדרכה לייסד הלכה, היא דחתה את טענת פרקליטה של חברת מנעולי ירדני, עו"ד לירון כהנא, שלפיה הטלת חובת תשלום דמי הודעה מוקדמת תביא למצב, שלפיו העובדים יקבלו שכר עבודה כפול בגין אותו חודש. היא הזכירה, שכל שעל המעביד לעשות, הוא לתת לעובדים הודעה מוקדמת, בכתב, במועד הקבוע בחוק. יעשה כן, לא יהיה עליו לשלם להם כלל דמי הודעה מוקדמת. "מעסיק הבוחר לשמור לעצמו את המידע בדבר כוונתו להעביר את המפעל לבעלות אחרת ומונע בכך את חופש הבחירה של העובד, צריך לשאת בתשלום בגין הפרה זו", כך אנגלברג-שהם.

היא הדגישה, שבכך שהעובדים בחרו להמשיך ולעבוד באותו המפעל אין כדי להשפיע על עצם חובת מתן הודעה המוקדמת. עוד היא אזכרה, שעל מנת לקבל תמורת הודעה מוקדמת, אין על העובד להוכיח שאי-מתן ההודעה גרם לו נזק.

לקראת סיום היא הסבה את תשומת הלב לכך, שאף שבפסק דין חזין נדרש בית הדין לסוגיה זו, הרי שאלת תשלום ההודעה המוקדמת כלל לא הועלתה בו. היינו, היה מדובר שם באמרת אגב, ולא בהלכה מחייבת.

סוף דבר: חברת מנעולי ירדני חויבה לשלם לעובדים דמי הודעה מוקדמת בסך כ-180 אלף שקלים. הנשיא יגאל פליטמן, השופט עמירם רבינוביץ ונציגי הציבור איתן כרמון ויצחק דויטש הסכימו עם פסק דינה של אנגלברג-שהם (ע"ע 28597-03-11).