אין סיבה למסיבה

אמנם חגגנו את יום האשה, אבל הדרך עוד ארוכה מאוד

ימים בין-לאומיים לכבוד קטגוריות מעוררים אי-נוחות. "יום הילד", "יום האושר", "יום הבריאות", אפילו "יום ההתעללות בקשיש" ו"יום האלמנות". יש עשרות כאלה, כולל "יום ההר", "יום הטלויזיה", "יום הפילוסופיה" (!), "יום הסוכרת", "יום סיום החסינות לפשעים נגד עתונאים". כולם נהנים מחסות האו"ם, והקורא מוזמן לעיין ברשימה המלאה (http://tinyurl.com/manymanydays). היא אגב אינה כוללת את "יום רואה החשבון", המצוין בדבקות בשורה של ארצות באמריקה הלטינית, כולל הונדורס (http://tinyurl.com/contador-honduras).

הם מעוררים אי-נוחות, לפחות אצל אחדים, מפני שחלקם קשורים בטבורם בהפגנות חסודות של דאגה לשלומו של המין האנושי מצד משטרים טוטליטריים. ימים בין-לאומיים הפכו לימי שבתון מלאים או חלקיים בארצות כמו ברית המועצות וסין, שלא לדבר על צפון קוריאה ועל קמבודיה של הקמר רוז'. בשביל המשטרים האלה, הפגנות הסולידריות הרב-יבשתיות התיישבו יפה עם התיימרותם ל"ידידות בין העמים".

השבוע, ב-8 במארס, חגגה הפלנטה את "יום האשה הבין לאומי". זה היה יום שבתון בברית המועצות, ומוסיף להיות חג לאומי ברוסיה הפוסט-סובייטית, אף כי "ידידות בין העמים" שוב אינה תופסת מקום של כבוד אפילו בהעמדות-הפנים שלה. כמו "אחד במאי", אף "יום האשה" הומצא בארה"ב, לפני מאה שנה ויותר. הזכויות עליו שמורות ל'מפלגה הסוציאליסטית של אמריקה', שהכריזה עליו לכבוד מאבקן של עובדות ענף הטקסטיל בניו יורק. גם המפלגה גם איגוד הטקסטיל היו משופעים ביהודים מזרח-אירופים.

מן המטבח

קצת קשה לשכוח את חוש ההומור המיוחד של סטאלין ושל תליינו, ראש המשטרה החשאית בריה. הם בחרו ביום האשה הבין לאומי לצורך אחד הגירושים ההמוניים שלהם. ב-8 במארס 1943 הם העלו את הבלקארים, מן העמים המוסלמיים הזעירים של צפון הקווקאז, על קרונות בקר חתומים, וגירשו אותם למרכז אסיה. הם נענשו קולקטיבית על שיתוף פעולה עם הגרמנים, ואולי רבע מהם נספו. הבחירה לא היתה מקרית. עמים נוספים גורשו בימי חג אחרים.

יום האשה הבין-לאומי מצוין גם במקומות אחרים, אבל במידה הרבה יותר קטנה של חגיגיות או התיימרות. הוא מספק תירוץ שנתי לסטטיסטיקות על שיעור ההתקדמות של נשים בכל מיני תחומי חיים.

המשטר הסובייטי פרסם פעם כרזת-חג שבה נראית קומוניסטית מהפכנית, זקופה וגאה, נושאת דגל אדום ענק, מושיטה את ידה לבבושקה רוסית מסורתית, הכורעת ברך כשהיא מוקפת בכלי בית. "הגידו 'לא' לדיכוי ולהשפלה של עבודת המטבח", אמרה הכרזה מ-1932. אגב, בשנה ההיא מתו מיליוני אזרחים סובייטיים ברעב יזום, שבאמצעותו הרס המשטר את החקלאות הפרטית.

שיעורי ההתקדמות של נשים נמדדים עכשיו לא רק על יסוד התרחקותן מן המטבח. הבנק העולמי, בשיתוף 'הפורום העולמי של נשים בפרלמנט' (WIP), עתה זה פירסם נתונים על ייצוג פוליטי של נשים. חלה התקדמות ב-15 השנה האחרונות, כותבת סילבנה קוך-מהרין, מייסדת הפורום. בשנת 2000, נשים חבשו 13.1% מכל מושבי הפרלמנט בעולם. מאז עלה השיעור עד 22%. אבל בקצב הזה יידרשו עוד 47 שנה להשגת שוויון מלא.

"שוויון מלא" אינו שוויון ואינו מלא. די להתבונן ברשימת הנשים המיוצגות ביותר, כדי להבין מה חלקי הוא הקריטריון הזה. במקום הראשון עומדת רואנדה, שבמזרח אפריקה. נשים מחזיקות כמעט בשני שלישים של מושבי הפרלמנט הרואנדי. בקובה הן מתקרבות להפליא ל-50%. אבל בשתיהן, ברואנדה ובקובה, קשה לדבר על דמוקרטיה יציגה. (את הדו"ח המלא אפשר לקרוא, בפורמט פי.די.אף: http://tinyurl.com/women-seats).

אל קבינט-המטבח

אולי אמת-מידה טובה מזו היא חלקן של נשים בקבינטים ובמועצות-שרים. האיגוד הבין-פרלמנטרי (IPU) מפרסם מפה מפורטת וטבלת מצוינות של ארצות על פי מספר הנשים המיניסטריאליות שלהן.

בפינלנד המאושרת, כמעט שני שלישים של התיקים מופקדים בידי נשים, אם כי כהונות הנשיא, ראש הממשלה, שר החוץ ושר ההגנה מסורות לגברים, רק ליתר בטחון. במקום השני עומדת קאבו ורדה, מדינת הארכיפלג הקטנטנה בחוף המערבי של אפריקה, עם 53%. באופן לא מפתיע, ארצות צפון-אירופיות (נוספות על פינלנד גם שוודיה, נורווגיה, הולנד, אסטוניה ואיסלנד) מתברגות בין שמונה הראשונות. צרפת מתחלקת במקום הרביעי עם ליכטנשטיין, 50%.

אגב, ישראל נמצאת במקום ה-58, בקבוצה הכוללת את סין ואת בריטניה, את אריתריאה ואת סודאן. ארה"ב תופסת את המקום ה-74. מפתיע למצוא את ברזיל במקום ה-117, בהתחשב בזה שהיא הארץ הגדולה ביותר בעולם (200 מיליון) המונהגת בידי אשה, הנשיאה דילמה רוסף, שעתה זה נבחרה לכהונה שניה.

זולתה יש עוד תשע נשיאות בעולם, שתיים מהן בדרום אמריקה (ארגנטינה וצ'ילה), ו-14 נשים העומדות בראש ממשלות. ביניהן אפשר למצוא נשים רבות-כוח, כמו הקנצלרית של גרמניה, ראש ממשלת בנגלדש (157 מיליון בני אדם) ונשיאת דרום קוריאה (50 מיליון).

ארבעים ושלוש נשים יושבות בראש הפרלמנט של ארצן, אם כי בחלק מן הארצות האלה פרלמנטים אינם יותר מחותמת-גומי, או שכהונת היושב ראש היא טקסית מעיקרה (כמו בבריטניה למשל). נראה שאף אחת מיושבות-הראש האלה אינה נהנית מן הכוח העצום, ואולי משכר, שהיה בידי ננסי פלוסי, האשה הראשונה והיחידה אשר כיהנה כיושבת ראש בית הנבחרים של ארה"ב (2011-2007).

בובה או לא-בובה

החגיגיות המזויפת של יום האשה הוטעמה השבוע בסין, שותפת בהתיימרות הסובייטית הישנה לצדק ולסולידריות.

ערב יום האשה, המשטרה בבייג'ין ובשתי ערי מחוז גדולות במזרח סין, עצרה עשר פעילות במאבק לזכויות נשים. על פי ה"ניו יורק טיימס" (http://nyti.ms/1Bge9N7), הן נעצרו "כדי לסכל מחאה ארצית נגד התנכלות מינית לנשים בתחבורה הציבורית".

אחת העצורות, לי טינגטינג, בת 25, נודעה בפעילותה למען הגדלת מספר תאי השירותים הציבוריים לנשים. אחרת נאבקה לשיווי זכויותיהם של חולי צהבת, נשאי HIV ונכים.

המעצרים התרחשו ביום השני לכינוס "קונגרס העם הלאומי", הלוא הוא פרלמנט-הבובה של סין. הוא מתכנס אחת לשנה, במשך שבועיים או פחות. מה מסוגל פרלמנט של כמעט 3,000 חברים לעשות במשך שבועיים? בוודאי לא לדון ברצינות בחוקים שמניח המשטר הקומוניסטי על שולחנו. ידיים מורמות אוטומטית, או כמעט-אוטומטית.

בובה או לא בובה, הכמו-פרלמנט הזה, שאינו נבחר בבחירות כלליות, ומשמש כמעט בלבדית לצורכי קישוט, אינו מצליח להתקשט בנשים. הן חובשות רק 18% ממושבי הבית העליון ו-23% ממושבי הבית התחתון. זמן קצר קודם, בבוא פסטיבל האביב, הטלויזיה הסינית שידרה תוכנית קומית על נשים, שנטפה לעג כלפי רווקות וכלפי נשים "לא נשיות" (http://tinyurl.com/china-women).

שרת החוץ אמרה ליו"רית הפרלמנט

בהודו פרסמו השבוע העיתונים צילום מחמיא בהחלט של טקס חגיגי לציון יום האשה. נראות בו שרת-החוץ של הודו, סושמה סוואראג', לצד יושבת ראש בית הנבחרים, סומיטרה מהג'אן, והשרה לייצור מזון (תיק שבהודו אפילו בן דמותו של יאיר לפיד לא היה מציע לבטל). הצילום הזה לא כלל נשים אחרות בעמדות שלטון, כמו למשל ראשי הממשלות של שתי מדינות גדולות של הפדרציה ההודית, מערב בנגל (שכלכתה היא עיר בירתה) ורג'סטן. בשתיהן מתגוררים בערך 160 מיליון בני אדם.

אבל האמנם הסטטיסטיקה הזו מציינת התקדמות של ממש בחיי נשים? האמנם הנשים המנהלות ממשלות, משרדים ובתי נבחרים מקדישות יותר תשומת לב לענייני נשים ולצורכיהן? ואיך בכלל מגדירים צורכי נשים בארץ, שבה התקדמות כלכלית עצומה השאירה את רוב האוכלוסיה מאחור; שבה מעמד בינוני משגשג מונה עשרות מיליונים בערים הגדולות, אבל איכרים קשי יום, המפרפרים רק נומינלית מעל קו העוני, מונים מאות מיליונים?

השבוע האחרון זימן תזכורות על בעיות דחופות יותר מייצוג בממשלה. ביום ב' בערב נמצאו גוויותיהן של שלוש ילדות בחורשה בדרום דלהי. אחת היתה בת שמונה, שניה בת שלוש ושלישית בת שבעה חודשים. סמוך להן היתה שרועה אמן, מחוסרת הכרה. היא ניסתה להתאבד לאחר שרצחה שלוש מארבע בנותיה. הרביעית היתה בבית הספר.

אפשר רק לנחש מדוע אם בת 35 תרצח את בנותיה. כמובן, היא סבלה מבעיות נפשיות. אבל היא גם חיה בחברה, החושבת בנות לנטל. הודו נאלצה לאסור חוקית על סריקת עוברים, כדי שנשים ובעליהן לא יגלו שילדה עומדת לבקוע מן הרחם, וימהרו לגרד אותה. שלטים, המזהירים מפני סריקה כזאת, מתנוססים מעשה שגרה במכוני רנטגן ברחבי הודו.

אנסים אורבים בעלות השחר

השבוע גם שמענו על נערה בפרבר מרוחק של דלהי, שיצאה לשאוב מים, ולא חזרה הביתה. אחותה יצאה לחפש אותה בשדה, ומצאה אותה מתבוססת בדמה. היא נאנסה, והאנס שיסף את גרונה לאחר מעשה. הכרוניקה הפלילית של העתונים מדווחת לעתים לא-רחוקות על מעשי אונס של נשים היוצאות לשדה, בדרך כלל כדי לעשות צרכים, מאין להן פרטיות או שירותים בבית. אנסים אורבים להן, בדרך כלל בעלות השחר.

שירותים ציבוריים נאותים לנשים הן בעיה מרכזית לא בהודו בלבד, אלא בחלקים גדולים של אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. סטטיסטיקה של האו"ם מעמידה על 2.5 מיליארד את מספר בני האדם הנאלצים לעשות צרכים בפומבי. אמארטיה סן, הכלכלן ההודי המהולל, חתן פרס נובל, הציע זה כבר לראות בשאלה הזו את אחד הקריטריונים המרכזיים של התקדמות כלכלית וחברתית.

שאלות כאלה, פשוטות ובסיסיות במידה מביכה, מעמידות בספק את כל עניין קצב התקדמותן של נשים, או בעצם את קצב התקדמותה של החברה כולה.

אגב, אולי ניחשתם, יש גם יום שירותים בין לאומי, 19 בנובמבר. אוסף מחכים של ציוצים על יום האשה ועל יום הטואלט אפשר למצוא ב-IWD2015 # וב- WorldToilet Day#.

5 המדינות עם שיעור הנשים השרות הגבוה ביותר
 5 המדינות עם שיעור הנשים השרות הגבוה ביותר

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny.