להתחיל לסגור תיקים

אסור להקל ראש בתווית "חשוד" מעל מצחו של אדם

משה ליאון / צילום: יחצ
משה ליאון / צילום: יחצ

לפני כחודש פרסמה איילה חסון בתוכנית "יומן" בערוץ הראשון כי התיק נגד משה ליאון - לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואחד החשודים בפרשה המכונה "פרשת ישראל ביתנו" - צפוי להיסגר, מאחר שכביכול לא התגלו ראיות לעבירות שביצע ליאון במסגרת החקירה נגדו. זאת על אף שבמשטרה מכחישים את עניין הכוונה להמליץ על סגירת התיק נגד ליאון.

כיצד ייתכן שעיתונאית רצינית כמו חסון "מזכה" את משה ליאון בתקשורת עוד בטרם מוציאה המשטרה הודעה רשמית? אלא אם מקור כלשהו הטעה את חסון (ויש לשער שלא כך המצב). נראה כי חסון קיבלה מידע אמין, שבתיק נגד ליאון אין תוכן ממשי.

כך זה התנהל: מישהו מסר עדות שסיבכה את ליאון, אך לאחר שבמשטרה חקרו, שאלו וביררו - גילו כנראה שאין בסיס לעדות המסבכת. אם כך הוא המצב - ראוי שהמשטרה תזרז את החקירה בעניינו של ליאון ותודיע רשמית על כוונותיה בעניינו.

במילים אלה מסבירה המשטרה את מדיניותה בעניין סגירת התיק נגד חשוד אחד מיני חשודים רבים באותו תיק חקירה: "ככלל, עמדת המשטרה בנוגע לתשתית הראייתית כנגד חשודים מתגבשת ומועברת להחלטת הגורמים המוסמכים בסיום החקירה. במקרים שבהם החקירה מסתעפת למספר נושאים נפרדים; וחשד ספציפי, שאין בו כדי להשפיע על המשך החקירה בשאר הנושאים, מתברר כמופרך מתוך תמונה ראייתית מובהקת - נשקלת באופן מקצועי וענייני סגירת התיק הספציפי בטרם סיום החקירה הראשית".

"פרשת פאינה קירשנבאום" היא מקרה שבו יש בהחלט לשקול לסגור את התיק בקשר לכמה מן החשודים עוד בטרם סיום החקירה כולה. כמו ליאון, יש עוד כמה חשודים בפרשה שהובאו לחקירה, כפרו באופן מוחלט במעשים שיוחסו להם ושוחררו לביתם עוד באותו היום - דבר שהוא אינדיקציה חזקה לכך שלמשטרה לא היו מספיק ראיות אפילו לבקש את המשך מעצרם.

טבעם של דברים הוא שחקירת פרשות שחיתות כגון "פרשת פאינה קירשנבאום" נמשכת זמן רב. בתיק המורכב הזה יש כ-15 תת-פרשיות שונות שבהן מעורבים עשרות חשודים. עד כה נצברו בתיק מאות עדויות ואלפי, אולי אפילו עשרות אלפי, מסמכים. במילים אחרות, לא מופרך להניח כי החקירה תימשך עוד חודשים רבים, אולי אפילו שנים.

לפיכך, נכון וראוי יהיה מצד המשטרה - אם ידוע לה שניתן כבר בשלב זה להמליץ לסגור חלק מן התיקים - שתפעל כדי לעשות כן ובהקדם. אין סיבה שעננת החשדות תרחף מעל ראשיהם של אנשים שבמשטרה יודעים שניתן במאמץ ממוקד להפריך את החשדות נגדם.

אין להתעלם גם מכך שבפרסום דבר מעצרם של החשודים בפרשה, נהנתה המשטרה מסיקור תקשורתי שהיטיב עימה דווקא בעת הקשה הזו מבחינת תדמיתה הציבורית. המשטרה הצטיירה כמי שאינה מפחדת לחקור חשדות גם נגד אנשים חזקים ומקושרים, וזכתה לטפיחת שכם תקשורתית בעקבות זאת. משטרת ישראל צריכה להיות ערה לכך שלצד הסיקור החיובי מבחינתה, הצד השני של הבאת אדם לחקירה הוא הנזקים לאותו אדם.

לסטטוס "חשוד" נלווה נזק עצום לשמו הטוב של אדם, המתבטא גם בנזקי-משנה נפשיים, סביבתיים, מקצועיים וכספיים. מרגע שמתגלה שייתכן כי ניתן להסיר את התווית "חשוד" מעל מצחו של אדם - על המשטרה למהר ולבחון את עתיד התיק, ובהתאם לצורך להחליט להמליץ על סגירתו.

ועוד הערה נוספת: הפרסום של איילה חסון ב"יומן" כמעט לא זכה לאזכור או לדיון בכלי תקשורת אחרים פרט לערוץ הראשון. אולי ניתן לתלות את הדברים ברייטינג של הערוץ הראשון, שאינו מגרד את השחקים. ייתכן כי רבים מן הכתבים לא שמעו ולא ידעו. אך אם ידעו כתבים ולא פרסמו משום שליאון הוא איש ימין המזוהה עם השר אביגדור ליברמן - הרי שהם הביאו בעצמם ועל עצמם את חוסר האמון של הצופים והקוראים.

וולטר אמר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם"; ובהשאלה - גם מי שמתכווץ מכעס למשמע השם משה ליאון, צריך להיות מוכן לפחות לפרסם את הטענות על ניקוי שמו, כחלק מן המלחמה על זכותו של אדם, כל אדם, לשם טוב.

צרו איתנו קשר *5988