"אני מגדירה עצמי כאישה, מזרחית ודרומית - ויש בזה גאווה"

"אתה באמת מאמין שרק יאיר גרבוז ואמיר חצרוני חושבים כך?", תוהה ניבה ראם, המנכ"לית של עמותת "קולות בנגב", בשבוע של ראשית בניין ממשלת נתניהו הרביעית ובאחרית מערכת בחירות שזוהמה בהתבהמות, בפלגנות, בגזענות ועוד מרעין בשין.

"הרבה יותר אנשים חושבים כך, לאו דווקא ממקום של אשכנזים לעומת מזרחים. יש גם דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים. תמים לחשוב שהשניים האלה, גרבוז וחצרוני, מייצגים משהו נדיר. ההבדל ביניהם לבין אחרים הוא שרק הם הרשו לעצמם להגיד בקול רם את מה שהם חושבים".

לפני כחודש, בעצרת השמאל בכיכר רבין בתל אביב, ביקש האמן יאיר גרבוז לדבר אל ההמונים אודות "מנהרת השנאה שמתפתלת מתחתינו", אך סיפק לתעשיית השנאה המקומית תוצרים מקוריים משלו כשדיבר על "קומץ של מנשקי קמעות, עובדי אלילים, משתחווים ומשתטחים על קברי קדושים".

והיו לו עוד כמה פנינים. כשתבוסת השמאל בבחירות לכנסת ה-20 כבר הייתה ברורה ומוחלטת, גם אחרים הרימו ראש, הוסיפו עוד קיסמים למדורה. בין היתר, הסופרת והשחקנית אלונה קמחי שפרסמה פוסט בפייסבוק נגד מצביעי הימין, אותם כינתה "ניאנדרטלים מזויינים" שמוטב להם לשתות ציאניד;

והפרופסור-פרובוקטור אמיר חצרוני שהטיח באשת התקשורת אמירה בוזגלו בשידור חי ש"לא היה קורה שום דבר אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם"; וכמובן "הערבים נוהרים אל הקלפיות" של נתניהו; קמפיין השקופים של ש"ס; והצנטריפוגות המפחידות שמסתובבות באיראן. ורק לחשוב שהעמותה שמנהלת ראם (47) הוקמה לפני כ-20 שנה בעיצומה של אותה הסתה שקדמה לרצח ראש הממשלה ז"ל, יצחק רבין.

"יש בחברה שלנו שיח מאוד כוחני"

קולות בנגב פועלת ביישובי הדרום למען חינוך לפלורליזם, לשוויון, לדמוקרטיה ולהידברות בין קבוצות בחברה. ראם עדיין מאמינה שעוד יהיה כאן טוב, שהשיח הציבורי עוד ישתפר, שיקרו כאן תהליכים שיאפשרו את השינוי המתבקש - כי האופציה החלופית פשוט בלתי אפשרית. "קצת נאיבי להתרגש מאמירות כאלה. הן היו תמיד וגם יישארו, אבל הן יטשטשו מתישהו, אולי כשעירוב האוכלוסיות יהיה גדול יותר. יבוא יום ומי שמביע דעות כאלה יגונה לאורך ולרוחב. זאת החברה שלנו: יש בה הרבה מאוד שיח כוחני, מיליטריסטי, מתלהם".

- והיא גם גזענית.

"בוודאי שאנחנו חברה גזענית. תראה את חברי הכנסת עצמם, את מה שהם מרשים לעצמם. ההתעסקות שלהם באחר, ההפחדות נוסח 'הערבים נוהרים אל הקלפיות' ו'אנחנו שקופים'. זה חוצה מגזרים, אוכלוסיות ומעמדות, וזה גדול כל כך שבאמת אין לי מושג איפה ואיך מתחילים לגעת בדבר הזה. מצד אחד אנחנו קטנים מדי בשביל זה, ומצד שני אסור להרים ידיים ולהשלים עם מצב כזה".

אביבי, בהיר, חמים ובעיקר שקט במכללה האקדמית ספיר שליד שדרות. גם בצד השני של הגבול עם עזה ניכר שרגוע, לפחות מעל לפני הקרקע. גם מערכת הביטחון וגם תושבי הדרום יודעים היטב שהשקט הזה זמני, ומעריכים כל דקה ממנו. "הכול ממוגן פה", מספרת לנו ראם בין בנייני המרכז האקדמי הדרומי, מתוכו היא מנהלת את קולות בנגב. "אם ממערכת הכריזה עולה הקריאה 'צבע אדום', כמעט שאין צורך לרוץ לשום מקום".

משרדי העמותה נמצאים בתוך מקלט. המחיר של הביטחון היחסי המרבי הוא קשיי קליטה בטלפונים הסלולריים. אבל לשיח ציבורי אלים ומתלהם אין מרחבים מוגנים, אין כיפת ברזל וראם מוטרדת: "בשבת האחרונה נאספנו קבוצה מאוד גדולה של חניכים ומדריכים בקולות לנגב, ועשינו 'מפגש פוסט בחירות'. באו אנשים מהקיבוצים, משדרות, אפילו מחיפה באו כמה. ישבנו ודיברנו, שאלנו איך דברים קרו בצורה כזאת, מה אנחנו רוצים כבני אדם ולאן אנחנו רוצים שהחיים שלנו, כתושבים בדרום, יפנו. זה לא היה שיח על מפלגות. תהינו על התוצאות ובשאלה איך הדברים ישפיעו עלינו מכאן", היא משחזרת, זמן שספיחים מהמתקפה המבישה של פרופ' חצרוני עדיין מעיקים על סדר היום הציבורי ועל הבטן.

מפגשים כמו אלה מתקיימים באופן שגרתי בין קבוצות מגובשות שמורכבות מנציגים של הסלט הארצישראלי המצוי: ימין ושמאל, חרדים וחילונים, יהודים וערבים. המשתתפים נדרשים להקפיד על סודיות הדיונים, והם סגורים בפני אלה שאינם מחברי הקבוצה - 12-15 איש שמקיימים רב-שיח כן ומעמיק שמובילות שתי מנחות שעברו הכשרה ייעודית מתאימה. המפגשים שבועיים, כ-6 שעות למפגש אחד, ומדברים שם על הכול. לא מהססים לפני שנכנסים לקרביים, שופכים את הבטן, פותחים את הלב ושוברים את הראש. הרי בשביל זה נתכנסו.

"ההרכב מאוד תלוי באופי של הקבוצה: יש את זאת של 'הכתומים' (משתתפי המאבק בפינוי מתיישבי גוש קטיף בקיץ 2005 - י.א), מול חילונים מקיבוצי עוטף עזה או אנשים שמגדירים עצמם כשמאלנים רדיקליים. הרעיון הוא ללמוד להכיל את כל הקולות, כך שמצליחים לדבר ולייצר מרחב שמאפשר את השיח המתבקש, שכל קול יישמע בצורה טובה ומכבדת, שיאמרו דברים בלי פחד. ואפשר להגיד שם הכל כולל הכל וזה לא פשוט. לפעמים מגיעים למצבים של צעקות, של בכי, מה שאתה רוצה, ולהביע רגש זה בסדר לגמרי. אחר כך צריך לעשות משהו עם כל הרגש ועם כל הכאב של המשתתפים ולעבד אותם. זה תהליך".

ולפעמים, גם הפרדת כוחות היא מהלך מתבקש ולגיטימי כששתי אצבעות מספיר נמצאת עזה עם תעשייה משומנת של טרור, עם כרייה של מנהרות תופת, רקטות, פצמ"רים ונהרות של שנאה. "ניהלנו קבוצות קונפליקט שעסקו בשיח שבין יהודים לערבים, בעיקר בדואים מהדרום שיש להם קרובים בעזה. באחת הקבוצות היו מנחה יהודיה ומנחה בדואית, ובאחד המבצעים של צה"ל ברצועה לא הייתה אמפתיה והצדדים לא הצליחו להתחבר אחד לשני כך שהיה צורך להפריד זמנית בין הקבוצות. גם עשייה של הפרדה כזאת היא כוח. זה קורה, גם זוג אוהב יכול לריב".

שם המשפחה 'השתכנז'

את המסע המסקרן אל הזהות העצמית שמתווה קולות בנגב למאות משתתפי הקבוצות שהיא מפעילה מדי שנה, היא מייעדת לבעלי תודעה חברתית מפותחת או לכאלה שמבקשים לפתח כזאת. וגם בלבול ותחושה של אובדן כללי בג'ונגל של רגשות ומחשבות הם מצב סביר שצריך לחבק, לתת לו מקום ולאחר מכן גם לברר. ראם בעצמה עברה את אותו המסע לפני 12 שנה, באופן שאפשר לה להתנקות מעכבות, לחתום על מעין הסכם שלום בינה לבין עצמה: "זה שינה אותי לאין שיעור. כבר אין אצלי שחור ולבן. יצאתי מחוזקת. למפגש הראשון הגעתי מבועתת. המסגרת הצריכה חשיפה מסוימת גם מצדי. צריך לגשת לתהליך כזה עם לא מעט אומץ", היא אומרת.

והחשיפה הזאת באה גם באה, עם כל החבילה: מטענים, תחושות ודעות שהודחקו במשך שנים. וראם דיברה שם, פירקה מטען אחר מטען, ומסביב לאט נשמעו קולות נפץ וגם השמיים לא נפלו. "הפרחתי בלוני ניסוי. דיברתי והקרקע לא נפערה תחתיי, כולם חלקו רגשות. ואני חושבת שכאן הייתה נקודת הצמיחה הרוחנית שלי. ראיתי שאפשר ומותר לפזול לעולמות אחרים, אפשרות שלא הייתי מודעת אליה. אי אפשר שלא לצאת ממסע כזה חזק יותר".

אל המעגל שלה בקולות בנגב היא הביאה את ניבה לבית רואמי, הבת של המפא"יניק שלמה, כיום בן 72, שעלה לישראל מקזבלנקה שבמרוקו וכוכבה שעלתה מתוניסיה; את הבית ברחוב אילת שבקריית מלאכי שבו גדלה בשנותיה הראשונות; את הבית בדי זהב שבדרום סיני שממנו פונתה ביחד עם הוריה ושלושת אחיה בגיל 12 בעקבות הסכם השלום עם מצרים. באותה סביבה מקבלת ומחבקת שזימן לה המעגל היא פירקה לראשונה מטען שתפח לה עם השנים עמוק בבטן - משנות נעורים בבית הספר האזורי בנגב "אשל הנשיא", שבהן גם למדה להצניע ולהסתיר את מה שהיא - בת למשפחה מזרחית מקריית מלאכי.

"רבים מילדי מפוני סיני למדו באותו הזמן באשל הנשיא. באתי לשם אחרי הפינוי מדי זהב, שהיה מקום של חופש מדהים. בלי גדרות, בלי תחושה של סכנה ביטחונית כלשהי, המון טבע, בלי טלוויזיה וחדשות, מקום קוסמופוליטי שהיה עבורי כמו בועה. ואני סיפרתי בגאווה שאני מרוקאית-תוניסאית, שאני גרה עכשיו בקריית מלאכי, סיפרתי על טיב הקשר החזק שלי עם הסבתות. ואז התחלתי לקבל מהסביבה, בעיקר מתלמידים אחרים מיישובים מבוססים יותר בדרום, מסרים שהשורה התחתונה שלהם היא 'תנמיכי פרופיל', 'אל תשוויצי כל כך כי אין לך סיבה יותר מדי טובה בשביל זה' . והמסרים האלה חלחלו, גרמו לי לשתוק יותר ויותר ואחר כך גם התחלתי לטשטש פרטים כי הרגשתי שהסיפור המלא שלי ממש הורס לי. התחלתי להאמין לאותם אלה שאמרו לי שאין לי באמת במה להשוויץ כל כך".

באותן השנים ההורים כבר עברו מקריית מלאכי למושב יד נתן הסמוך לקריית גת שנוסד בידי עולים מהונגריה, ועבדו בחקלאות. סביבת המגורים הכפרית והשם "רואמי" מקזבלנקה שעוברת על ידי האב שלמה לשם "ראם" - הקלו עליה את מלאכת ההסתרה: "הוא 'השתכנז', אבל אני הרווחתי שם יפה", אומרת.

היא גדלה, בגרה, וחוויות נעורים מקריית מלאכי עם הבית החם, הלב הענק, הדלתות הפתוחות וקשר של אהבה ללא תנאי עם בני המשפחה - הושמטו במכוון מסיפור קורותיה שלה. "הסתרתי את המזרחיות שלי", היא מודה, וגם כשבאה בברית הנישואים עם רם סלהוב, בן זוגה ואבי שני בניה, היא סירבה לקיים טקס חינה מסורתי והטילה וטו על האפשרות שבחתונה תתנגן מוזיקה מזרחית.

היום כבר אין לך בעיה לדבר על עצמה כאישה - מזרחית ודרומית. "אני גם אישה, גם מזרחית וגם דרומית, ובאמירה הזאת מצדי יש היום המון גאווה, שייכות, בית. עברתי מסע שלם עד שהגעתי למקום הזה. היום הנכס הכי גדול שלי הוא שאני אישה מזרחית ושאני מהדרום. אין בי את הלהט להכיר את ה'היי-לייט'. אני נוסעת בין ערי הדרום, מבקרת ביישוב אחר יישוב, פועלת בכל מיני מסגרות לצד האנשים האמיתיים שנמצאים בשטח ועושים את הסיפור האמיתי".

והסיפור האמיתי לא נמצא בסקרים של מינה צמח, של מנו גבע ושל חנוך סמית, ולא בסיקורים עיתונאיים של אורחים לרגע שחושבים שהם יודעים להבין את הפריפריה, להיכנס לראש של תושבי הדרום בלי שעברו שם לילה אחד בחייהם. "איך הליכוד, למשל, קיבל בשדרות כל כך הרבה קולות? זאת עובדה שמעידה על כך שבשטח הדברים באמת עובדים וקורים אחרת. מי שבא מבחוץ, מציץ לרגע ומסיק מסקנה - פועל לפי משוואה כלשהי. מי שחווה את הדברים ואת המציאות ביומיום חושב ורואה את הדברים אחרת. המסקנה היא שמי שרוצה להתחבר צריך להתחבר באמת אל השטח".

שני עשורים מאז שנוסדה, ביוזמת הד"ר דניאל דה מלאך כעמותה שנסמכת על תרומות, קולות בנגב כבר מגלגלת מחזור של 6 וחצי מיליון שקל. העצמאות הזאת היא לקח שהעמותה הפיקה מעצירת התרומות בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. "אנחנו עצמאיים כבר 5 שנים", אומרת ראם. פעילותה כבר העמיקה בערי הדרום, שבהן היא מפעילה 11 מרכזי צעירים עבור ארגון הג'וינט. בקבוצות הפעילות של העמותה נמנים בממוצע מדי שנה כ-200 משתתפים: "כל הנגב כבר מרושת בבוגרים שלנו, בין אם מדובר באנשי חינוך, בפעילים חברתיים, במנהלים של מרכזים קהילתיים ובתושבי האזור ומיישובי עוטף עזה, בדואים שגרים בפזורה וסטודנטים".

- יש אנשים שמתביישים במזרחיות שלהם?

"לא יצא לי לפגוש כאלה, אולי יש וייתכן שבשנים האחרונות מספרם פחת. אני סבורה שבעוד כמה שנים בכלל לא ניתן יהיה להבדיל בין מזרחי לאשכנזי. הבן שלי עידו בן ה-12 אמר לי לא מזמן שהוא מזרחי. מסתבר שהשיח הזה מתקיים גם בקרב בני נוער. הוא נמצא בבית הספר ביחד עם מושבניקים וקיבוצניקים וההתנהגות ביניהם מאוד שונה, המזרחים הם לרוב בני המושבים. וכן, הוא מדבר על זה וזה מעסיק אותו והוא שואל מסביב לזה הרבה שאלות. מבחינתו, יש לו נטייה להיות מזרחי - לפחות לפי צורת ההתנהגות".

אלא, כשעידו ואחיו עמרי בן ה-11, התיישבו בערב חורפי אחד מול הטלוויזיה וביקשו לצפות בסדרה "זגורי אימפריה" שמספרת את סיפורה של משפחה מרוקאית מופרעת ומסוכסכת מבאר שבע, ראם כיבתה את הטלוויזיה: "אמנם שמחתי מזה שהם למדו כמה מילים במרוקאית, אבל מעבר לזה לא מצאתי שום דמיון בין העדה שגדלתי בתוכה לבין מה שנראה באותה סדרת טלוויזיה: הקללות, הצעקות, האלימות, אין לי מושג מאיפה זה מגיע. אצל הסבא והסבתא המרוקאים שלי לא דיברו כך. אני לא חושבת שזה כל כך קיים. במשפחות מזרחיות חשוב מאוד האופן שבו מדברים להורים והכבוד הוא מסר שכל ילד מקבל בגיל צעיר".

משעמם, אבל רק לפעמים

באמצע השבוע מפעל נוסף משדרות, "אקסטרא פלסטיק", עלה לכותרות: קשיים כספיים, בקשה להקפאת הליכים, בעיות תזרים, מושגים שמבשרים עבור תושבי האזור הזה על צרה גדולה שאורבת מעבר לפינה. באחד מאתרי החדשות הגדולים מופיעה ידיעה: "עובדי המפעל חוששים מחרב הפיטורים". הסיפור שאמור לעניין את ניבה ראם ואת שותפיה לתוכנית העבודה של קולות לנגב נמצא דווקא בתגובות.

התמצית של עשרות תגובות הגולשים לתושבי שדרות והפריפריה הדרומית: 'הצבעתם ביבי'. האנשים שהמוני הארץ אוהבים "לחבק" ו"לחזק" בעתות של לחימה, נשלחים כעת בידי המון וירטואלי למסדרונות השררה והשלטון בירושלים. קשה להימנע מהנימה של השמחה לאיד שעולה מהתגובות של אלה שמכונים באותו דרום "אזרחי מדינת תל אביב".

ויש את המאבק המתמשך הזה של עובדי כיל נגד תוכנית הפיטורים שמובילה ההנהלה. ויש גם את העניין ההוא, של 'צדק חלוקתי', את אלה שמרוויחים שכר של מיליונים בשנה מהטבע של כולנו ואת אלה שידם אינה משגת גם פירורים מן העוגה. רבים מהם יצליחו להגיע עד סוף 2017 למשכורת חודשית מינימלית של 5,300 שקל.

ויש את הבדואים ואת תחושות הקיפוח של המגזר על ההזנחה המתמשכת של ממשלות ישראל, שבמערכת הבחירות האחרונה הצליחו בכל זאת להגיע לסדר היום הציבורי בהקשר של פריצות לכלי רכב בקרבת מסלולי טיולים בנגב.

- מורכב כאן.

ראם צוחקת: "כן, אחרת היה משעמם".

- ויש לפעמים גם קצת 'משעמם'?

"לפעמים. ואז אני ממציאה פרויקט חדש".

"איך הליכוד, למשל, קיבל בשדרות כל כך הרבה קולות? זאת עובדה שמעידה על כך שבשטח הדברים באמת עובדים וקורים אחרת. מי שבא מבחוץ, מציץ לרגע ומסיק מסקנה - פועל לפי משוואה כלשהי. מי שחווה את הדברים ואת המציאות ביומיום חושב ורואה את הדברים אחרת