"Turn On": תערוכת וידיאו-ארט חדשה מאוסף יוליה שטושק

תערוכת וידיאו-ארט מאוסף יוליה שטושק מגרמניה, המוצגת במוזיאון תל-אביב, מנסה לתפוס את רוח הזמן ולהתעכב עליה

דמותה של מרינה אברמוביץ', אמנית פורצת דרך, ישובה על סוס לבן ואוחזת בדגל המתנופף מעליה, כמעין מצביאה גאה בכיכר העיר, מוקרנת בחלל המבואה ומשמשת כתמרור הכוונה לתערוכה "Turn On". התערוכה מציגה מגוון רחב של עבודות וידיאו-ארט מאוסף יוליה שטושק מדיסלדורף, גרמניה.

האוסף, שהחל ב-2007, נחשב לאחד החשובים בתחומי אמנות המדיה בעולם כיום, והוא כולל עבודות אמנות משנות ה-60 ועד היום. בתערוכה מוצגות 22 עבודות מחלקו העכשווי, של אמנים חיים המתגוררים באירופה ובארה"ב.

אברמוביץ', שהפכה לאייקון של האמנות העכשווית, מרמזת בעבודה זו דווקא על המיתולוגיה האישית-משפחתית שלה, מסבירה האוצרת רותי דירקטור. "הוריה של האמנית נפגשו כאשר אביה רכב על סוסו הביתה מחזית מלחמת העולם השנייה, ובגיא הריגה הציל אישה פצועה מבין הגוויות. אך לדימוי הטעון, ההירואי, נוספת דמותה של האמנית עצמה", כפי שהיא אוהבת להיות - נוכחת מאוד.

התמונה של אברמוביץ' נראית קפואה, רק הדגל מתנופף ברוח ומעיד על המדיום הקולנועי שבו היא מצולמת ומוקרנת. "הפוקוס שלי כאספנית מופנה לאמנות מוטת זמן - Time Based", מסבירה שטושק. "אני מאמינה שכך אמנות משקפת את האימאג' של הדור שלי, העכשווי. האימג' הנע, כמו בווידיאו-ארט ובקולנוע או בסרטוני רשת, הוא המגדיר של הכאן ועכשיו".

וידיאו-ארט משך נשים יוצרות, אולי בזכות הדינאמיות ויכולת ההבעה המורכבת שלו, או בשל העובדה שזהו מדיום צעיר יחסית, ולפיכך נטול מסורת גברית מכבידה, כפי שמסבירה דירקטור. ואולי גם משום שהאספנית היא אישה צעירה, יש באוסף ובתערוכה דגש על יצירות של נשים ועל נשיות. העבודה Hammering Out של מוניקה בנוויצ'ני, מוקרנת ישירות על קיר, ונראית כאילו היא שוברת את קיר המוזיאון. זוהי אשליה הנוצרת במימוש של גישה מינימליסטית בווידיאו.

בעבודה נוספת של אותה אמנית נראות דמויות נשים מסרטים קלאסיים של שנות ה-50 וה-60, בסצינות של שברון לב. היא מציגה נשים טיפוסיות ומעבירה מסר כפול של שבירת הקונבנציות של תפקיד האישה ובו בזמן קיבוע שלהן.

בעבודה "אבק ודגי פיראנה" הלן מרטן מציגה אמירה קומית-סאטירית על חיים מודרניים, עם דימויים מלוקטים מעולם תוכן שנע בחופשיות בין פרסומות לאמנות. גם עבודתה של האמנית האמריקנית רבת ההשפעה סטורטוואנט מורכבת מדימויים של עולם הצרכנות - הן בתוכן והן בבחירה להציב את מסכי הטלוויזיה זה על גבי זה בפירמידה של הקרנה זהה, המזכירה את המבחר בחנויות למוצרי חשמל.

פרדוקס מובנה

תערוכת וידיאו-ארט היא אתגר לצופים ואתגר לחלל המציג. טמון בה פרדוקס, שאותו מנסה המוזיאון לפצח: בעוד שהקהל הרחב מאוהב בקולנוע ו"באימאג' הנע", כפי שמכנה זאת שטושק, הוא נרתע מאמנות המכתיבה את זמני הצפייה והצריכה שלה - וזוהי מהותה של אמנות מבוססת זמן. משך הזמן הכרוך בצפייה בווידיאו-ארט מהווה, לטעמם של רבים מהצופים, דרישה מופרזת לתשומת-לב. זאת, לעומת משכי זמן בלתי מוגבלים שאנו מקדישים למסכים הרבים בעולמנו, מבחירה או מבלי משים.

אולם אמנים עכשוויים אוהבים וידיאו, ורואים בו אחת מדרכי הביטוי הטבעיות שלהם, כמו גם דרך טובה למניפולציה אמנותית ודרך לספר סיפור מורכב. האתגר הוא ליצור מפגש נינוח יותר בין הקהל ליצירה. פנטזיה, אנימציה, ציטוטים מסרטי עבר, דרמה וחומרים מגוונים עוברים עיבוד למסך. אך מה שמקובל ביוטיוב עדיין נתפס כמכביד במוזיאון.

"עבודות וידיאו-ארט ופרפורמנס מורכבות מדימויים נעים וחותרות תחת המבנה המסורתי של המוזיאון", אומרת דירקטור. ויכול להיות שהדור שצופה בתערוכות במוזיאונים אינו אותו דור שצופה בסרטונים בכל מדיום אפשרי. זוהי נקודת תפר בין הביטוי האמנותי לבין עולמם של צרכני התרבות - של היום ושל מחר.

דירקטור כבר החלה לחתור בכיוון עם כניסתה לתפקידה כאוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל-אביב, כאשר הציגה לפני מספר חודשים תערוכה על טהרת הווידיאו-ארט בביתן הלנה רובינשטיין. שם היה סך הזמנים המצטבר לצפייה בכל העבודות בתערוכה כשעה וחצי - לא יותר מאורכו של סרט באורך מלא, אם תרצו.

גם הפעם היא מקפידה לציין לצד כל יצירה את משך הצפייה (במצטבר בכל התערוכה מדובר ב-4.5 שעות), ולספק מקומות ישיבה ותנאי צפייה נוחים ליצירות הדורשות התעמקות. זוהי דרכה של התערוכה לאותת לצופים היכן מומלץ להשתהות.

אופן ההצבה מדגיש גם את הממד הפיסולי של הווידיאו-ארט, החלוקה לחדרים והמסכים, המופיעים כהקרנה ישיר על קיר, מסך שטוח או קופסה, מלבן תלוי בהקרנה דו-צדדית או יריעת בד.

שם התערוכה מגיע אף הוא מעולם המסך: Turn On. תדליקו. אבל בהשאלה הוא מדבר גם על עוררות, גירוי והידלקות במובן הרגשי או אפילו הפיזי. השם נלקח מעבודתו של האמן האלבני החשוב אדריאן פאצ'י מ-2004, שבה נראית קבוצה של גברים מובטלים שהאמן "העסיק" בסרטו תמורת תשלום. הם יושבים באצטדיון נטוש, לכל אחד מהם גנרטור ידני המחובר לנורה - והם מייצרים את החשמל הנדרש להדלקתה. פעולה חזרתית וחסרת מיומנות, המדגישה בו זמנית את היכולת לחולל שינוי אנרגטי (הדלקת אור, למשל) ואת חוסר התוחלת שבו.

הנקודה הישראלית בתערוכה שמורה לקרן ציטר המתגוררת באירופה. סרטה מציג מחזה המצטלם מול קהל, ויש בו אמירה על משחקי תפקידים ועל שכבות של התבוננות והתרחקות בחברה אנושית - גם אנו הצופים בסרט צופים בקהל הצופה בהמחזה מופרזת, מתוך ניכור הולך וגובר.

מוזיאון תל-אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 127, תל-אביב