רצח, הריגה והתאבדות: האם ומתי קיים כיסוי בביטוח חיים?

האם צדקה חברת הביטוח בכך שסירבה לפצות אדם שבוטח בביטוח חיים והתאבד? מה אומר החוק - ומה קבעו בתי המשפט בנושא? • כמה עולה ביטוח חיים?

רצח התאבדות  / צלם: טינקסטוק
רצח התאבדות / צלם: טינקסטוק

לצורך מימון רכישת דירה נטלו א' וי' הלוואה מהבנק. לצורך הבטחת פירעון ההלוואה בוטחו בני הזוג בפוליסת ביטוח חיים. על-פי חוזה הביטוח, חברת הביטוח התחייבה לשלם לבנק את מלוא יתרת חוב ההלוואה במקרה של פטירת אחד מבני הזוג.

בתוך פחות משנה ממועד כריתת חוזה הביטוח נפטר א'. י' האלמנה פנתה אל חברת הביטוח וביקשה ממנה כי לנוכח פטירתו של א' תשלם את יתרת סכום ההלוואה. חברת הביטוח סירבה לשאת בתשלום והודיעה לי' כי לא תקבל את תגמולי הביטוח, משום שא' התאבד בשנת הביטוח הראשונה, וכי במקרה כזה חלה החרגה על-פי הפוליסה מתשלום תגמולי ביטוח, זאת בהסתמך על הוראת סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח.

האם צדקה חברת הביטוח בכך שסירבה לפצות את י'? מה אומר החוק? מה קבעו בתי המשפט בישראל?

י' הגישה תביעה לבית משפט השלום וטענה כי א' לא התאבד. בית המשפט דחה את תביעתה של י' וציין כי סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח קובע כי בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח אם האדם שחייו מבוטחים התאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה.

בית המשפט קבע כי על-פי עדותה והודעתה של י' בזמן אמת, לרבות עדות השוטרים שגבו את הודעתה, עלה כי היא ובעלה המנוח חבו כספים, לא עמדו בתשלומי המשכנתא לבנק ובחובותיהם לאנשים אחרים, וכן לא היה ברשותם כסף לשלם אפילו את חשבונות החשמל, המים והכבלים (כלומר היה מניע כלכלי להתאבדות). עוד הוברר כי המנוח נטל 40 כדורים ואמר שהוא הולך למות.

בית המשפט ציין כי על-פי חוות-דעתו של מומחה בטוקסיקולוגיה מטעם חברת הביטוח, אין כל הסבר אחר לפטירת המנוח מלבד הרעלה של כדורים שנטל.

בית המשפט קבע כי הנטל להוכחת התאבדות המנוח מוטל על כתפי חברת הביטוח, וכי מידת ההוכחה המחייבת היא הוכחה במידה של "מאזן ההסתברות".

לאחר שחברת הביטוח הוכיחה כי פטירתו של המנוח אירעה לאחר שנטל תרופה, ובגופתו נמצאה כמות עצומה של אותו חומר רעיל, וכי היה לו מניע להתאבד - פטר בית המשפט את חברת הביטוח מתשלום תגמולי הביטוח.

י', שלא השלימה עם פסק הדין, ערערה לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור וקבע כי בנסיבות העניין חברת הביטוח הרימה את הרף אל מעבר למאזן ההסתברויות, בהבאתה ראיות מספיקות ומשכנעות כי א' התאבד בתוך פחות משנה ממועד עריכת הפוליסה.

בעלה של ש' היה מבוטח בפוליסת תאונות אישיות. לפי הפוליסה, הביטוח מזכה את המוטב בתגמולים בגין תאונה שבה היה מעורב, ושבעקבותיה נגרמו לו נכות, אובדן כושר עבודה או מוות.

בעקבות התאבדותו של המנוח פנתה ש' לחברת הביטוח. חברת הביטוח סירבה לפצות את ש' בגין תגמולי ביטוח, בטענה כי התאבדות היא מעשה מכוון ולא אירוע תאונתי המזכה בתגמולי ביטוח. דהיינו, ביטוח תאונות אישיות מטבעו לא חל על מוות כתוצאה מהתאבדות.

עוד טענה חברת הביטוח כי ביטוח תאונות המכסה גם מקרי מוות אינו בגדר ביטוח חיים, שכן לכל אחד מהשניים מאפיינים המיוחדים לו. למשל, ביטוח תאונות אישיות הוא ביטוח לתקופה מוגבלת (בדרך-כלל לשנה), ואילו ביטוח חיים אינו קצוב בזמן.

בית משפט השלום קבע כי מותו של המנוח נגרם בהתאבדות, ולפיכך חל על המקרה סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

בית המשפט דחה את טענתה של ש' כי חל על המקרה סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח (המזכה בתגמולי ביטוח מבוטח שהתאבד כעבור שנה מכריתת החוזה). המחוקק הבחין באופן ברור בין ביטוח חיים לבין ביטוח "תאונה, מחלה, נכות". התאבדות אינה בגדר תאונה, ועל כן אין מקום להחיל באופן גורף הוראות הנוגעות לביטוח חיים על ביטוח תאונות.

ש', שלא השלימה עם פסק הדין, ערערה לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לשנות מהקביעה שלפיה סעיף 50 לחוק חוזה הביטוח לא חל על מקרה זה, שבו המוות נגרם בהתאבדות.

ש' הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שדחה את בקשתה וקבע כי בביטוח תאונות אישיות, מקרה הביטוח הוא "תאונה שקרתה למבוטח". לפיכך, כאשר אדם שם קץ לחייו, אין לומר שהתרחש מקרה ביטוח, שהרי מבחינה משפטית "התאבדות" ו"תאונה" סותרות זו את זו.

במקרה אחר, פלוני ופלונית בוטחו בפוליסות ביטוח חיים: פוליסה אחת של פלוני, המכסה אובדן כושר עבודה, והאחרת של פלונית, המכסה בין היתר מוות וכפל פיצוי במקרה של מוות בתאונה. פלונית קבעה כמוטבים בפוליסה את פלוני ושני ילדיהם בחלקים שווים.

באחד הימים הרג פלוני את פלונית, ועל כן הועמד לדין פלילי בעבירת רצח. הן הפסיכיאטרית מטעם המדינה והן הפסיכיאטר מטעמו של פלוני קבעו בחוות-דעתם כי פלוני לא היה אחראי למעשיו בעת שהרג את המנוחה.

לאור התמשכות התופעות החריפות של המחלה נקבע כי פלוני אינו מסוגל לעקוב אחר משפטו, ועל כן אינו מסוגל לעמוד לדין, ולכן בית המשפט הפסיק את ההליכים והורה לאשפז את פלוני בבית-חולים לחולי נפש. בהמשך הועבר פלוני לשיקום ושוחרר מבית-החולים.

פלוני פנה לחברת הביטוח בבקשה לקבל תגמולי ביטוח בגין מותה של פלונית, אולם חברת הביטוח סירבה לשלם, בטענה כי פלוני לא יכול לקבל תגמולי ביטוח, משום שהוא זה שהרג את המנוחה במתכוון (סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח).

כמו כן טענה חברת הביטוח כי לא התקיים מקרה הביטוח בפוליסה, שכן הריגת המנוחה אינה אירוע תאונתי אלא רצח והפוליסה אינה מכסה אירוע מכוון.

פלוני טען כי לא הרג את המנוחה במתכוון אלא שסבל מכושר שיפוט לקוי כתוצאה ממחלת הנפש, ולכן לא היה יכול לגבש רצון.

בית המשפט דחה את תביעתו של פלוני וקבע כי חברת הביטוח פטורה מהתשלום, הואיל ופלוני הרג את המנוחה מתוך רצייה ואינו יכול לזכות בהטבה של תגמולי ביטוח ("מעילה בת-עוולה לא תצמח זכות תביעה" ו"אין החוטא יוצא נשכר").

מסקנת בית המשפט היא שדינו של מוטב חולה נפש שהרג את המבוטח אינו שונה ממצבו של יורש חולה נפש הפסול לפי חוק הירושה.

כמה עולה ביטוח חיים?

■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.