גדעון סער: "קיצוץ שעת לימוד אחת - בציר נפלא לאוצר"

הקרבות שמתנהלים בשבועות האחרונים על תיקי הביטחון והחוץ או על ועדת הכספים ומינהל התכנון, אחרי שתיקי הפנים, האוצר, הדיור ואפילו הבריאות הובטחו מראש למפלגות שחשקו בהם, מחדדים את התחושה שתיק החינוך נשכח מאחור. התיק שהיה משאת נפשה של הציונות הדתית ושל פוליטיקאים רבים, עם התקציב השני בגודלו, מוצג במקרה הטוב כפרס ניחומים.

"תיק החינוך לא מעניין את המפלגות כי הוא לא נראה להן מספיק חשוב ומכובד כמו החוץ והביטחון", טוען יוסי שריד, לשעבר יו"ר מרצ ומי שכיהן כשר החינוך בממשלתו של אהוד ברק. שריד מספר שברק הציע לו בכלל את תיק המשפטים שנחשב יוקרתי יותר בעיני פוליטיקאים רבים, אבל הוא הבהיר שיש רק משרד אחד שהוא חפץ בו. "אמרתי לו, 'חבל על הזמן, יש רק מקום אחד שאני הולך אליו, וזה החינוך', והוא הבין מהר מאוד. לא כל יום תופסים פראייר כמוני שראה בחינוך את התפקיד הכי חשוב בממשלה". לדבריו, "כל זמן שתיק החינוך לא יהיה בקבוצת התיקים הראשונה שמדברים עליה בחלוקה הבלתי פורמלית של התיקים, הוא לא יהיה מבוקש. בקבוצה הזו תמצא למשל את האוצר, החוץ והביטחון, ומה לעשות שלשר חוץ אין שום חשיבות אמיתית מבחינת ההשפעה בעוד שתיק החינוך זה עולם ומלואו. פוליטיקאים מעוניינים גם בסיפוקים מיידיים, ובחינוך אין כאלה. אתה זורע, ואולי אחר כך, מתישהו, יהיו לזה פירות".

שריד מתנגד לסברה שלפיה תיק החינוך צריך להישמר בידי מפלגת השלטון, אבל טוען שמפלגה קטנה שמעוניינת בחינוך צריכה לדרוש את התיק עבור היו"ר שלה - לא פחות. "כשמתחילים להגיע למשרד מספרי שלוש, ארבע, חמש או שש, זה ממש אסון. כי לראש לא באמת חשוב איך השני והשלישי שלו יתפקדו, לראש חשוב הראש בעצמו. לכן בלי כוח פוליטי שום שר לא יכל ללכת רחוק".

פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך מטעם מפלגת העבודה בממשלתו של אהוד אולמרט, סבורה כי במקרים רבים שבהם מפלגה מסוימת דרשה את התיק החינוך, היה זה בזכות פוליטיקאי מסוים שדרש את התיק לעצמו. "בסופו של דבר זה מאוד פרסונלי", היא אומרת. "אני מאוד רציתי את התיק ונלחמתי עבורו, כפי ששי פירון רצה את תיק החינוך. אני נאבקתי בתוך מפלגת העבודה תקופה ארוכה כדי שהתיק הזה יהיה נחשק, ולצערי בדנ"א של רוב המפלגות בארץ זה לא תיק נחשק.

"מנקודת ראותי, זה התיק הכי חשוב, הכי מעניין והכי קובע בממשלה, ולכן רציתי להיות שרת חינוך. חשבתי שהוא יכול למנף את החזון החברתי האישי והמפלגתי באופן מאוד משמעותי, כי יש לו את מניפת השליטה וההשפעה הגדולה ביותר. זו לא סיסמה שהחינוך הוא אחד הכלים החשובים בכל מערכת חברתית. בעיניי היה מאוד טבעי שהרצון לתיק החינוך הוא רצון לממש סדר יום שאתה בא איתו לפוליטיקה".

כמו שריד, גם תמיר טוענת שלשר החוץ, למשל, השפעה הרבה יותר קטנה ביחס לשר החינוך. "ברוב המקרים, כשענייני החוץ מגיעים לסוגיות החשובות באמת, ראש הממשלה הוא שמוביל את הדברים. בתיקים החברתיים לשר יש הרבה יותר מרחב להוביל מהלכים בסדר גודל לאומי. אתה יכול לעצב שם מדיניות, ואת זה שום שר חוץ לא עושה. בניגוד לשריד, היא פחות מקבלת את הטיעון שלפיו בתיק החינוך קשה לקצור פירות בטווח הנראה לעין.

"אין ספק שאת הפירות האמיתיים רואים על פני שנים ומה שזוכה לעתים קרובות לכותרות אלה דווקא הדברים הפחות משמעותיים, אבל כן נעשו לא מעט מהפכות בשנים האחרונות שהורגשו. האמירה הזאת שאי אפשר להזיז כלום בחינוך היא אמירה לא נכונה". תמיר מתכוונת בין היתר לרפורמת אופק חדש שהושקה בתקופתה, רפורמת עוז לתמורה בתקופתו של גדעון סער ומהפכת המכללות האקדמיות בתקופתו של פרופ' אמנון רובינשטיין בממשלת רבין השנייה.

בוויכוח החדש-ישן שמתנהל סביב השאלה אם עדיף שר חינוך מקצועי על פני שר פוליטי, תמיר בוחרת מקום טוב באמצע: "יש הבדל בין אנשים כמוני וכמו שי פירון שהגיעו לפוליטיקה ממערכת החינוך, לבין פוליטיקאים ללא רקע בחינוך שחלקם אפילו נעלבים מההצעה לקבל את התיק הזה", היא אומרת. לדבריה, היא אמנם תמיד הייתה אדם פוליטי עם אג'נדה רחבה (בין היתר ממייסדי שלום עכשיו), אבל הרקע בחינוך והרצון לעבוד במערכת הזאת הם יתרון גדול. "מערכת החינוך לא אוהבת שנלחמים בה, אלא שעובדים איתה", היא מסבירה.

"כשנלחמים בה היא מתכנסת, מתגוננת, אבל מי שקשוב לה, עובד איתה ולא נגדה, מצליח להניע אותה. לכן השר הבא צריך להיות השר של המערכת, ולא כזה שמסתכל עליה מבחוץ ומבטל אותה. יש במערכת הזו הרבה גורמים חשובים ומקצועיים שאם הם לא מקבלים את מקומם הראוי הם הופכים לאבן נגף. לעומת זאת, אם יודעים לעבוד איתם, הם עושים דברים נפלאים".

כששואלים על האתגרים הגדולים של שר החינוך הבא, תמיר מסמנת את המשך חיזוק מערך המורים והמקצועיות שלהם, ואת ההתמודדות עם הקדמה התרבותית והטכנולוגית בכל הקשור להתנהלות מול התלמידים. "זה אתגר מאוד-מאוד גדול להחזיק את הילדים בבתי הספר בחברה כל כך מרובת גירויים כמו החברה המודרנית שלנו", היא אומרת. על רפורמת "למידה משמעותית" שהוביל שי פירון (יש עתיד) בקדנציה הקודמת, היא אומרת: "זו בהחלט מגמה נכונה שהתחילה אגב לפני פירון, והיא מסמנת את הלמידה כמשהו שמתרחק משינון והולך יותר לכיוון של העמקה".

להחזיר את התיק למפלגות הגדולות

גדעון סער, שר החינוך מטעם הליכוד בשנים 2009-2013, השומר על שתיקה בחצי השנה האחרונה, נעתר לבסוף לדבר על החינוך. במערכת הפוליטית יש מי שטוען שבניגוד לתפיסה המקובלת סער העדיף את משרדי המשפטים והפנים על פני החינוך, אבל קשה להתעלם מהלהט של סהר בדברו על חינוך.

"שמעתי את הטיעון שהמפלגות כבר לא חושקות בתיק החינוך ואני חושב שזה מיתוס, זה לא נכון", הוא אומר. סער מחלק את ההיסטוריה הפוליטית לשלוש תקופות: עד המהפך של 1977, אז שמרה מפא"י בקנאות לדבריו על תיק החינוך; 1977-2001, אז תיק החינוך עבר למפלגות הלוויין (למפד"ל בשלטון הימין ולמרצ בשלטון השמאל); ובשנים 2001-2013, אז חזרו המפלגות הגדולות להחזיק בתיק (שתי קדנציות של לימור לבנת וקדנציה אחת של סער מהליכוד, ובאמצע יולי תמיר ממפלגת העבודה, בתקופת ממשלת קדימה של אולמרט).

"ב-2001 הייתי חבר צוות המו"מ הקואליציוני מטעם הליכוד בראשות שרון, והוא הגדיר אז חמישה תיקים שחייבים להיות בידי הליכוד. אחד מהם היה החינוך. כלומר שרון ראה בתיק חשיבות אסטרטגית. בשנת 2006 הייתה תביעה של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ לקבל את החינוך, ותמיר, שהייתה מקורבת לפרץ ורצתה את התיק, אכן קיבלה אותו. אתה אף פעם לא יכל לנתק את העניינים הפרסונליים מהמפלגתיים", הוא מסביר. "גם ב-2009 עמדתי בראש צוות המו"מ הקואליציוני, ובאותה שיחה שבה נתניהו הודיע לי על המינוי לראש הצוות הוא סיכם איתי שאהיה שר החינוך. התיק הזה היה חשוב בעיניו וגם כשהיינו באופוזיציה הוא עסק הרבה בחינוך והייתה לו תפיסה בנושא. בעצם יצאנו לדרך בניהול המו"מ כשתיק החינוך כבר בידינו, בטאבו".

לדבריו, הממשלה האחרונה הייתה יוצאת דופן בתקופה האחרונה, כי תיק החינוך לא נותר בידי הליכוד ועבר ליש עתיד. "זה היה המאבק הגדול ביותר במו"מ שהוכרע ממש בימים האחרונים, כי הליכוד באמת רצה את החינוך ואני רציתי קדנציה שנייה במשרד. ראיתי חשיבות בהמשכיות, הכרתי כבר את המערכת והנחתי תשתית טובה לקדנציה כזו. התיק עבר בסוף ליש עתיד כי נושא החינוך היה מרכזי מאוד במצע של המפלגה ונ אלצנו לעשות ויתור, במסגרת הסכם משולש שכלל גם את הבית היהודי".

סער מחמיא למפלגת העבודה ההיסטורית ששמרה לעצמה את תיק החינוך עד 1977, ומציין כי דווקא מפלגתו, הליכוד, הייתה הראשונה למסור את התיק למפלגה קטנה, המפד"ל, לאחר המהפך ההוא. "תיק החינוך היה תיק טאבו של תנועת העבודה בכל הממשלות ואני חושב שהייתה לעבודה תפיסה נכונה שלפיה מפלגת השלטון צריכה להחזיק בתיק הזה כתיק אסטרטגי - ודאי בחברה הטרוגנית שיש בה הרבה זרמים בחינוך. בלי קשר לאיכות האנשים מהמפד"ל או ממרצ, אני חושב שכשמפלגת השלטון מחזיקה בתיק החינוך זה גם לטובת המשרד וגם לטובת תחום החינוך כולו".

לדברי סער, הותרת התיק בידי מפלגת השלטון לרוב מאפשרת לשר החינוך לגייס יותר משאבים לטובת המערכת, ומזכיר בין היתר את הרפורמה שהוביל עם ארגון המורים העל יסודי, את הגידול הדרמטי בתקציב ההשכלה הגבוהה, את חוק חינוך חינם מגיל שלוש ועוד - עיקרון שלא בדיוק עבד בתקופת לבנת, שגם היא החזיקה כאמור בתיק החינוך מטעם מפלגת השלטון וספגה קיצוצים כבדים בתקציב.

סער דוחה את הקריאות למינוי "שר חינוך מקצועי", ומסביר: "רצוי שיהיה שר חינוך פוליטי ורצוי מאוד שיהיה חזק פוליטית, כי בסופו של דבר היכולת שלו להשיג משאבים ולהגן על האינטרסים של החינוך תלויה בכוח הפוליטי שלו. המאבק הגדול שלי ב-2009 היה מול משרד האוצר שהוביל לראשונה תקציב דו-שנתי והוא רצה לעשות לי את מה שרגילים לעשות באוצר. אז גייסתי את כל הכוחות, עשיתי קמפיין והגעתי להישגים".

הקרב על התקציב

סער, שכאמור סירב להתראיין בחצי השנה האחרונה, מספק הצצה מעניינת להתנהלות מול האוצר: "יש להם במשרד האוצר שלושה מקורות גדולים בתקציב כשהם רוצים לקצץ - המקור הראשון זה הביטחון, שבו קשה מאוד לגעת ואם לא מגדילים אותו זה כבר נדיר. המקור השני זה הקצבאות.

הן קוצצו כשלא היו מפלגות חרדיות בממשלה וגם היום אין לגיטימציה לפגוע ברוב הקצבאות, מה גם שממילא קצבאות הילדים ספגו כבר פעמיים קיצוץ גדול. המקור השלישי זה תקציב החינוך. קיצוץ של שעת לימוד אחת במערכת החינוך הוא בציר נפלא לאנשי אגף התקציבים.

בעשור שלפני כהונתי קוצצו 250 אלף שעות, שזה סדר גודל של יום לימודים שלם בשבוע - 6 שעות שבועיות". סער סבור שהאתגרים הגדולים של שר החינוך הבא הם חיזוק הגיל הרך, בין היתר על ידי תוספת תקנים והפחתת הצפיפות בגנים ועידוד מצוינות לא רק בקרב התלמידים והסטודנטים, אלא גם בקרב מערך ההוראה והניהול.

גורם בכיר בזירה הפוליטית, שהעדיף לא להזדהות, סיפק גם הוא ניתוח משלו: "נפתלי בנט ואיווט ליברמן מעדיפים את החוץ והביטחון בגלל האספירציות האישיות שלהם להיות ראשי ממשלה, וזאת מתוך תפיסות היסטוריות שכבר פחות רלוונטיות, שלפיהן אלה התיקים שמהווים מקפצה טובה לתפקיד הזה. דווקא חינוך הוא תיק מאוד טוב במובן הזה שהוא נוגע בכל משפחה וכל בית, מה גם שללכת לבתי ספר וגני ילדים זה יותר כיף מכל משרד אחר".

לדבריו, הציבור נוטה להעריך פוליטיקאי שמבקש את משרד החינוך, משום שהוא מזהה בכך שליחות, מישהו שמוכן לבצע תפקיד משמעותי ולא בגלל שהוא לוטש עיניים לתפקיד הבא. במילים אחרות, ייתכן מאוד שאם בנט היה מצהיר ערב הבחירות שהוא דורש את תיק החינוך, הוא היה מקבל על כך נקודות זכות לא מעטות ואולי אפילו עוד כמה מנדטים.

 תקציב משרד החינוך

 תקציב משרד החינוך לתלמיד