יותר קל לדבר על רוח המועדון (מלהכניס יד לכיס)

למה מכבי הגדולה מתנהלת כמו מועדון קטן שרק רוצה לגנוב מקום בפיינל-פור? במה מתבטא תפקיד הבעלים בספורט המודרני אם לא להביא כסף מהבית? האם לאוהדים שרצים אחרי הקבוצה לא מגיע גם שחקנים כמו וסלי או בייליצה?

שמעון מזרחי, דייויד פדרמן / צלם: מינהלת הליגה
שמעון מזרחי, דייויד פדרמן / צלם: מינהלת הליגה

בעולם הנדמה לי שאוהדי מכבי חיים בו, הקבוצה הייתה שווה ניצחון אחד נגד פנרבחצ'ה. בעולם הנדמה לי הכל היה יכול להיות אחרת אם לא משחק מספר 1 שנדפק פתאום ברבע השלישי. בעולם הנדמה לי, אם מוחקים במשחק 2 את הרבע הראשון הנורא אז מכבי סיימה את המשחק בשוויון. רק לאלו שחיים בעולם הנדמה לי אפשר למכור שהחבר'ה השאירו במשחק מספר 3 את הלב והנשמה על הפרקט. כאילו שזה מה שחשוב. לב ונשמה שמרוחים על הפרקט במקום ה-W הזה על לוח התוצאות.

כשהפערים המקצועיים בעמדת המאמן, בשחקנים, בבשר, במוח, בעומק, בכישרון, הם כל כך גדולים, וכשהרשלנות בבניית הקבוצה כה מהדהדת, נשאר לדבר על מלחמה, רוח מועדון ולב ונשמה. מכבי מעולם לא זכתה בתארים אירופיים בגלל רוח המועדון אלא בגלל שקודם דאגה להעמיד קבוצות כדורסל טובות או שחקנים טובים, או לפחות להגיע בכושר שיא לשלבי ההכרעה. רק אחר כך הגיעה הרוח. כשאנתוני פארקר או שאראס, או ארל וויליאמס, קווין מגי, מיקי ברקוביץ' שיחקו במכבי, הם היו השחקנים שכל אירופה הזילה עליהם ריר. אבל הם היו במכבי.

רוח המועדון היא המצאה שהשתרשה כאן והפכה לחזות הכל. יותר משהיא עוזרת היא רק מפריעה למכבי לחשוב נכון. אבל בפועל אין לה שום סימוכין. יד אליהו כבר מזמן לא מנצח משחקים כמו שנוטים לחשוב - בעשרת משחקי ההצלבה האחרונים ביורוליג מכבי הפסידה בהיכל ארבעה משחקים. יחס רע של 40% הפסדים במשחקי בית לא מעיד על רוחות.

רוח המועדון הוא סלוגן ציני שמישהו שלא רוצה לשים כסף תפס עליו טרמפ. כאילו שהוא מחזיק בידיים נכס מוחשי ששווה כסף. נכס כלכלי שסוגר פערים מהקבוצות העשירות באירופה ומנצח משחקים.

 ***

בעולם המציאותי של לוח התוצאות, שהוא העולם היחיד שספורט מקצועני תחרותי מכיר בו, מכבי קיבלה 3-0 קל. רק ארבעה סוויפים היו ב-24 סדרות ההצלבה ביורוליג בשש העונות האחרונות. על שניים חתומה מכבי. בצד של האפס. את ה-3-0 האחרון היא קיבלה מקבוצה שגדולה עליה בכמה מידות. נכון, גם כלכלית. אבל הבכי על הפערים התקציביים כתירוץ לכישלון הוא הרי עניין שבא מבחירה. מבחירה בוחרים אנשים בהנהלת מכבי כדרך חיים להעמיד תקציב מאוזן ולהכניס יד לכיס רק אם אין ברירה.

בשנים האחרונות עניין האין ברירה התעמעם. מכבי מראש לא בונה קבוצה שמכוונת לזכייה ביורוליג, אפילו לא לפיינל-פור. מבחינת ההנהלה הדבר שמבחינתם עליו יקום וייפול דבר הוא רק שתהיה עונת יורוליג ארוכה. כל עוד עוברים את שלב הבתים ומבטיחים עוד 14 משחקים בטופ-16, אם תהיה הצלבה או לא תהיה, זה כבר לא כזה אסון. עונה מספיק ארוכה היא תעודת הביטוח שמאפשרת להמשיך להעלות את מחירי המנויים היקרים-רצח גם ככה, למכור תאי צפייה, ספונסרים וכו'. היא מייצרת לכולם (אוהדים, שותפים מסחריים) מספיק מרחב מחייה להתפלש בו.

***

אין טעם לדבר על העונה הבאה. מה מכבי צריכה לעשות או לא לעשות. להביא את מקל, לשחרר את סופו, אם ההחתמה של דווין סמית הייתה טובה, ומה יהיה עם פארגו. כל אלו הם פיצ'עפקס לא באמת חשובים. העיסוק הזה הוא בדיוק חלק מהלופ הזה שמכבי נמצאת בו בשנים האחרונות. מה שחשוב יותר הוא לדעת מה מכבי רוצה מעצמה. מה היא רוצה להיות. אם היא רוצה להמשיך ולדבר על רוח מועדון, להתנהל כמו קבוצה בינונית שמנסה לגנוב מדי פעם נסיעה לפיינל-פור, לבנות על נסים כאלו ואחרים, ולב ונשמה - או שאולי הגיע הזמן שחבורת הבעלים הזאת (תזכורת: חמש קבוצות בעלות יש היום במועדון, לא אחד שכל הנטל נופל על כתפיו) תתחיל להתייחס לביזנס הזה כמו שחבורת בעלים בספורט המקצועני המודרני מתייחסת לביזנס הזה. כלומר תכניס יד לכיס. כי זה מה שבעלים בספורט מקצועני עושים ונדרשים אליו כדי להגיע לתוצאות מקסימליות. ישיבה מאחורי הספסל בפנים מודאגות לא תעזור להנחית כאן אפילו חצי וסלי או בוגדנוביץ', ספאנוליס, תיאודוסיץ', בייליצה או קירילנקו.

בשנים האחרונות הבעלים מוכרים את הסיפור הקבוע על השפיות התקציבית, ככזאת שמבטיחה את קיומו של המועדון במשך שנים ארוכות ומונעת את קריסתו. מאיפה ההמצאה הזאת באה בכלל. מוזר שאוהדי מכבי מקבלים בהכנעה כזאת את איומי הקריסה ואת ההסתפקות במועט. בלינהארט, במרקז היינז, בג'ו אלכסנדר. זו לא הקבוצה של האוהדים אמנם, אלא קבוצה פרטית שבה לכל אחד מהבעלים יש את הזכות הבלעדית מה לעשות עם הכסף שלו. אבל בתור מי שמממן את ההצגה הזאת כבר שנים עם מנויים יקרים, שורף את כספו כדי לצאת ולעודד את הקבוצה במשחקי חוץ ולאווירה ביתית בכל הפיינל-פורים אליהם הופיעה הקבוצה, מדהים לראות איך האוהדים שלה לא עומדים על זכותם המלאה לדרוש כאן, בקבוצה שלהם, שחקנים גדולים ויקרים לפחות כמו שלאחרים יש.

***

מה שקרה בשנה שעברה במילאנו הוא דבר מצוין בעיקר עבור ההנהלה. הוא הצליח להשקיט לתקופה מסוימת את השאלות על כישלון הקונספציה, על הבנייה לרוחב, על הסתפקות במועט, על זה שלא צריך להשתגע תקציבית. אבל אחרי פנרבחצ'ה, שווה בכל זאת לזכור את התמונה הכללית. והתמונה הכללית בארבע העונות האחרונות, למרות רוח המועדון והשדים בהיכל, היא פיינל-פור אחד (עם זכייה, כן, זכייה מדהימה) ועוד שלוש הדחות בהצלבה. מתוכן שתיים על האפס.

צרו איתנו קשר *5988