עוד בביאנלה בוונציה: התערוכה "ארכיאולוגיה של ההווה"

ציבי גבע יציג בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה את התערוכה "ארכיאולוגיה של ההווה" - מיצב המפרק את מושג הבית ובנוי מחומרים ישראליים

ציבי גבע מייצג את ישראל בביאנלה הבינלאומית לאמנות בוונציה, עם התערוכה "ארכיאולוגיה של הווה" - עבודה רבת מרכיבים, העוטפת את מבנה הביתן הישראלי בגני הביאנלה ומשתמשת בו כחלק מהאמירה האמנותית. גבע מטפל במושג הבית, ומנסה לצקת בו חומרים שמזוהים כ"ישראליים", השייכים לשפתו האמנותית: תריסול, מרצפת, קיר בטון, טיח. המבט העכשווי מתחלף במבט ארכיאולוגי, כמי שחוקר חברה עלומה באמצעות שרידיה, ומבקש קריאה של הקיים באמצעות מה שייוותר ממנו או שייעלם ממנו. זהו ניסיון ליצור "אובייקטיביות" מצד אחד, ולעורר מודעות עצמית, אקוטית, מצד שני.

ההתערבות בחלל מתחילה בצדו החיצוני של הביתן וחודרת לתוכו, "באופן שפורע את החלוקות המוכרות בין פנים וחוץ, בין פונקציונלי וייצוגי", כותבת האוצרת, הדס מאור, העובדת עם גבע על התערוכה.

גבע (64), נולד בקיבוץ עין-שמר והוא מתגורר ועובד בתל-אביב. הוא אמן משפיע בזירה הישראלית ומורה ותיק ומוערך, בין השאר במדרשה לאמנות בית-ברל. במהלך הקריירה שלו, מאז 1979, הציג תערוכות רבות במוזיאונים חשובים ובגלריות בארץ ובעולם. כאמור, עבודתו רוויה בסממנים מקומיים - המרמזים על חיפוש זהות והתלבטות קיומית, אישית וחברתית. הוא מתבונן, ואף לוקח חלק, בניסיון ליצור לקסיקון של "ישראליות", ומתוך הניסיונות הללו עולים הקונפליקטים שמלווים את הקיום הישראלי, כמו גם שאלות והתחבטויות אישיות.

מרצפות "שומשום" שעברו מוטציה ציורית, הופכות תחת ידו למעין דוגמה מנומרת מופשטת ומוכתמת על הבד, בדרגות שונות של מרחק מהאובייקט המצוטט; סורגי חלונות עירוניים, שהוא מדמה למשרביות מזרח תיכוניות, זולגות לעתים לתוך דוגמת כאפייה טקסטילית, כמרמזות על המקור ועל המקום שבו הן מתקיימות. בעבודותיו הוא יוצר הקבלה שקטה בין הסממנים המבניים של החיים בארץ לבין יחסי החברה הישראלית והפלסטינית - במישור הפוליטי הגלוי כמו גם ברמת חיי היומיום האישיים - תוך התבוננות, פירוק והרכבה של המושג "בית", מרכיביו ומשמעויותיו.

מאור: "הפרויקט מעלה שאלות פוליטיות ותרבותיות הנוגעות למקומיות ולהגירה, לזהות ולחרדה קיומית, לחיים בעידן של חוסר יציבות. עבודתו של גבע מכילה רבדים רבים, שמשמעותם מעוצבת על ידי גילוי והסתרה, צורניות מפורשת והפשטה. בשנה שבה אוצר הביאנלה, אוקווי אנוויזור, מציע להתמקד ב'כל העתידים של העולם', ניתן לקרוא את המיצב של גבע גם ביחס למצב הנוכחי של האנושות ושל העולם".

גבע הוא השני במשפחתו שמייצג את ישראל בביאנלה, לאחר שאחיו, אביטל גבע, הציג ב-1993 ובנה חממה פעילה, העתק החממה בקיבוץ עין-שמר.

מבחינה אמנותית, השניים רחוקים זה מזה באופני הביטוי ואפילו בחומרי היצירה ותפיסתה. אך ניתן לראות בעיסוקו של ציבי גבע בסממני שיכונים ודירות עירוניות מעין מבט משלים לעיסוק של אחיו, אביטל גבע, בחקלאות וביחסים שבין אדם לטבע. שניהם עוסקים בשאלות של המקום הישראלי, הקיבוצניקי לשעבר או בהווה, במרחב הפיזי והרעיוני של הארץ.

שניהם בודקים שאלות של היטמעות ושל התכלות, במישור האנושי והסביבתי, כמו גם החברתי והפוליטי.