סיבות לדאגה

עוד לפני שהוצגה באופן סופי, הממשלה החדשה מתחילה לקבל קווים ברורים, לפחות במה שקשור ליישום המדיניות הכלכלית והחברתית שלה. באופן טבעי, בהיעדר כל רצון של ראש-הממשלה בנימין נתניהו לקדם יוזמות מדיניות, תשומת-הלב הציבורית מופנית אל התחום הכלכלי, מה שהופך את הכהונה העתידית של משה כחלון כשר אוצר לכל-כך חשובה.

עוד בטרם נכנס ללשכתו החדשה, ואפילו לפני שמונה רשמית לתפקיד שר האוצר, כחלון הספיק לבצע שלושה מהלכים משמעותיים. הראשון, הוא הטיל וטו על היוזמות לפגוע בבית-המשפט העליון, ובכך סימן ליושבי הספסלים האחוריים של סיעות הימין, מי קובע פה את גורלן של יוזמות חקיקה.

שני המהלכים האחרים נוגעים לסדר-היום של מדיניותו הכלכלית. מצד אחד, כחלון הסכים לאמץ את היוזמות של בנק ישראל והפיקוח על הבנקים לרפורמות בבנקאות הקמעונאית, ובכך הפך אותן לתוכנית שהוא הבטיח להביא בתחום זה. מצד שני, הוא מקדם את העלאת מס-הרכישה על רוכשי דירות להשקעה ל-20%-25%. במילים אחרות, כחלון רשם "וי" ליד סעיף הרפורמה בבנקאות בסדרת ההבטחות ממערכת הבחירות. זאת, על מנת להתרכז במה שהוא רואה כהתחייבותו המרכזית - לטפל במחירי הדיור ולהביא לירידת מחירים בפרק זמן סביר.

יצוין, כי העלאת שיעור מס-הרכישה היא רק מרכיב אחד מהצעדים שמתכנן לנו שר האוצר החדש. אם לשפוט על-פי התנהגותו בעבר, כחלון יפעל ליישום שורה של תוכניות קיימות, כדי לחסוך בזמן, ויפעל בשלושה תחומים: הגדלת זמינות הקרקעות, צמצום כוחה של הרגולציה, והפעלת יוזמות של בנייה בדיור הציבורי. כל אלה אמורים להגדיל את ההיצע, ולתרום להתייצבות מחירים, תוך הקטנת התמריץ למשקיעים בדירות.

אילו כחלון היה שר הבינוי והשיכון החדש של מדינת ישראל, הדיון על מהלכיו הצפויים היה יכול להתרכז בחבילת הצעדים שתוארה. אלא שהוא שר אוצר, וראייתו חייבת להיות הרבה יותר מערכתית מזו של שר המופקד על תחום ספציפי - בין אם זה משרד השיכון או משרד התקשורת.

כאשר מדברים על ראייה מערכתית, צריך לקוות ששר האוצר החדש מבין שהמשמעות של מהלכיו במציאות של ריבית אפסית, ונזילות גדולה, היא השקעות אשר לא יופנו לנדל"ן אלא יגיעו לשווקים הפיננסיים, ינפחו מחירים של ניירות-ערך, ובסופו של דבר יגרמו לעלייה באי-היציבות בטווח הבינוני-הארוך. זה לא אומר שלא צריך לפעול להורדת מחירי הדיור, אלא שצריך לעשות זאת מתוך ראייה הרבה יותר רחבה.

סימני-השאלה סביב התנהלות כחלון מתגברים כאשר מתרחקים מסוגיית הדיור והשלכותיה, ושואלים מה יהיה סדר-היום המקרו-כלכלי שהשר החדש מביא איתו. מה סדר העדיפויות שלו, כיצד הוא מתכוון לפעול לצמצום עוני, הקטנת אי-השוויון, הגדלת הפריון, ולפתרון משברים אפשריים בתחומי השירותים החברתיים.

בתחומים אלה יש מספיק סיבות לדאגה. התנהגותו של כחלון לא מבשרת טובות בכל הקשור לאחריותו הרחבה כממונה על המדיניות הכלכלית של הממשלה. העובדה היא, שהוא לא פעל עד עתה כדי למנוע עיצוב של סדר עדיפויות בעייתי מאוד בכל הקשור להוצאה התקציבית. למעשה, המשא-ומתן הקואליציוני, וההסכמים שנחתמים עם הסיעות השונות, מבשרים מציאות דומה לזו של הממשלה שקמה ב-2009, עם עלייה בהוצאה המגזרית והביטחונית, וירידה במשקל ההוצאה על שירותים חברתיים לכלל האוכלוסייה.

כחלון היה צריך לשאול את עצמו, ואת ראש-הממשלה, האם יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט הוא האיש המתאים ביותר כדי לקדם מדיניות תקציבית לא-מגזרית במשרד החינוך; והאם יו"ר יהדות התורה משה ליצמן הוא האיש המתאים כדי לפעול נגד מגמות ההפרטה של שירותי הבריאות בישראל, על-חשבון בעלי הכנסות בינוניות ונמוכות. הוא, כחלון, היה צריך גם לשאול אם יו"ר ש"ס אריה דרעי הוא מי שיביא למפנה בשוק העבודה, באכיפת חוקי עבודה, ובפעולה נגד מונופולים וקרטלים.

כחלון יכול לטעון, במידה גדולה של צדק, שלא הוא מרכיב את הממשלה, ולא הוא ממנה את השרים. אלא שבסופו של דבר אלה הם האנשים שאיתם הוא ייאלץ לעבוד. מול ראש-הממשלה יש לכחלון מנוף פוליטי לא קטן, אך לא מול השרים השונים. נראה כי העובדה שלא ביקש, ולא קיבל, שום ערבויות על אופי המדיניות הממשלתית בתחומים חברתיים מרכזיים, מלמדת משהו על הכיוון שבו הוא ילך בקדנציה שלו במשרד האוצר.