להרחיב את סמכויות גרסטל

מסיבות היסטוריות מורכבות, ששורשן בתקופת שלטון המנדט בארץ ישראל, וגזען הוא העוצמה הפוליטית שממנה נהנה משרד המשפטים לדורותיו, הפיקוח על רשויות התביעה במדינת ישראל נחות באופן משמעותי מן הנהוג במדינות הדמוקרטיות.

רשויות התביעה בישראל מחזיקות בסמכות בלעדית לקבלת החלטות בדבר העמדתו של חשוד לדין בכל סוגי העבירות. לעומת זאת, במרבית המדינות החופשיות ההחלטה להעמיד לדין בעבירות שאינן קלות כפופה לאישורו של גוף חיצוני: שופט או גוף אזרחי חיצוני. במרבית שיטות המשפט האירופיות הגוף הזה הוא שופט-חוקר.

בארה"ב קיים מוסד של "שימוע מוקדם" בפני שופט או גוף אזרחי בלתי תלוי, המכונה "grand jury" (מעין חבר מושבעים). במרבית מדינות חבר העמים הבריטי נהוג שימוע מוקדם בפני שופט, הקרוי "committal procedure". באנגליה בוטל המוסד הזה בשנת 2012, מטעמי יעילות, אך נקבע כי משפט פלילי ייפתח במתן אפשרות לנאשם לבקש סילוק על הסף, בטענה של היעדר ראיות לכאורה - אפשרות שאינה קיימת בישראל. גם בישראל הייתה בעבר דרישה לאישור מוקדם של שופט להגשת כתב אישום בעבירות מסוג פשע, אך היא בוטלה בשנת 1965.

מנקודת-ראות תמימה ניתן היה לצפות שהיעדרה של בקרה מוקדמת על החלטות הפרקליטות יביא לחיזוק הביקורת על החלטותיה לאחר מעשה. אולם המציאות הפוליטית היא הפוכה מזאת: גוף שמעמדו חזק די הצורך כדי לאפשר לו לקבל באופן בלעדי החלטות, שבמדינות אחרות מתקבלות רק בכפוף לאישור שיפוטי או ציבורי, הוא מסתמא בעל עוצמה פוליטית המאפשרת לו לסכל גם ביקורת שלאחר מעשה.

ואמנם, רק בשנים האחרונות, לאחר שהתעורר דיון ציבורי בכמה פרשיות מטרידות הנוגעות לאופן תפקודן של רשויות התביעה, גברו בשיח הציבורי הקולות הקוראים להקמת מערך ביקורת על מערך התביעה.

לא במקרה, הפרשיות שעוררו את תשומת-הלב היו של שרים וידוענים, ולא של המוני החשודים והנאשמים שקולם מרוחק מאוזניה של דעת הקהל, שהרי זו דרכו של עולם: מחאתם של העניים והחלשים אינה נשמעת, עד שקורה לעשיר או לבעל-שררה ליפול קורבן לאותו עוול שממנו סבלו בעבר רבים, ואזי - הוא זוכה לשמש כלי לתיקון חברתי.

כך אירע בשנת 2009, כשהוועדה לביקורת המדינה של הכנסת החלה לדון בהקמת מוסד לביקורת על מערך התביעה, חרף התנגדות תקיפה של אנשי הפרקליטות, ראשיה ועובדיה.

גוף כזה הוקם לבסוף בחודש דצמבר 2013, למגינת-ליבם של אנשי הפרקליטות, ובשעת הקמתו הוא נראה - בעיניי שלי לפחות - כצעד שהוא "מעט מדי ומאוחר מדי".

גוף הביקורת שהוקם - נציבות הביקורת על הפרקליטות - כמעט חצי מאה שנים לאחר ביטול הביקורת השיפוטית המוקדמת על הגשת כתבי אישום, איננו נושא בסמכויות כלשהן על-פי חוק.

הכינוי "נציבות", שיש בו רמז לעוצמה שלטונית, הוא חסר כיסוי פורמלי: ה"נציבות" הוקמה רק מכוח "מסמך עקרונות", שנחתם על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ושרת המשפטים, לאחר משא-ומתן ממושך עם עובדי הגוף המבוקר. היא ניתנת לביטול בכל עת, ומעמדה הפורמלי איננו שונה מזה של האמרכלות.

הנציבות איננה נהנית, להלכה, מאי-תלות, בשל זיקתה ליועץ המשפטי לממשלה, שהוא ראש התביעה הכללית. בשונה ממקבילו של הגוף הזה בבריטניה, למשל (גוף סטטוטורי, המכונה "גוף הפיקוח על שירותי התביעה של הוד מלכותה") - בישראל אין מדובר בגוף עצמאי ונפרד מרשויות התביעה, והדוחות שלו אינם מוצגים אחת לשנה בפני בית המחוקקים.

אלא שההיסטוריה המוסדית התחכמה למי שניסו להשתיק את הביקורת. בין שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין עשה זאת בכוונת מכוון, כשמינה לתפקיד הנציבה את השופטת בדימוס הילה גרסטל, לשעבר נשיאת בית המשפט המחוזי-מרכז, ובין שהופתע מן העוצמה שצברה הנציבה - התברר עד מהרה שהביקורת נוטה להיות אמיתית, עצמאית ורצינית.

כבר בדוח הראשון של הנציבה נחשף כי משך הזמן העובר ממועד קבלת ההחלטה על סגירת תיק נגד חשוד ועד שהחשוד מקבל על כך הודעה, הוא בלתי סביר באורכו. אכן, האישה היא שעושה את התפקיד, ולא הגדרת הסמכויות.

התגובה של ארגון פרקליטי המדינה להנהגת הביקורת היא חרפה, המעידה על טיבם של השירותים הציבוריים בישראל, ואף על האופן שבו דיני העבודה מנוצלים לרעה על-ידי עובדי הציבור לרעת הציבור.

ארגון הפרקליטים משתמש בזכויות שנועדו להגן על פרולטריון עשוק מידי בעלי הון, כגון זכות השביתה, כדי להגן על כוחם של נציגי שלטון ועל תביעתם להפעיל את שררתם באין מפריע. ה"זכויות" שהארגון הזה חרד להן אינן זכויותיהם של האזרחים למשפט מהיר, הליך נאות, וליחס הוגן ונטול פניות, כי אם "זכותם" של האוחזים בשבט מושלים להשתמש בו ללא הגבלה.

מעשיו של ארגון הפרקליטים, כלומר, הודעתו הבלתי חוקית, שניתנה מיד עם הקמת נציבות הביקורת, כי "לא ישתף פעולה עם גוף הביקורת", וכן העובדה שהוא משבית שירותים ציבוריים כדי להגן על "זכויות" מדומות של חבריו, צריכה להיענות על-ידי הציבור הרחב במענה דמוקרטי ראוי: הרחבת סמכויות נציבות הביקורת, עיגון סמכויותיה בחוק והפיכתה לרשות עצמאית בלתי תלויה, המדווחת ישירות לכנסת ונושאת בסמכויות מתאימות.

■ הכותב, מומחה למשפט פלילי, הוא נשיא המרכז האקדמי פרס.