לקח לי רבע מאה לבנות אוסף דיסקים מפואר שאני כה אוהב. המעבר מתקליטי הויניל לדיסקים בסוף שנות ה-80 היה עבורי סוג של כניעה ופשרה מאולצת, אחרי ההנאה המוזיקלית והגרפית שנלוותה אליה.
לאט-לאט הפנמתי את היתרונות שיש לדיסק - הקומפקטיות שלו והעובדה שאפשר לשמוע אותו בדיסקמן ואוזניות תוך כדי הליכה או רכיבה על אופניים, וגם יצרני המכוניות הכניסו נגן כחלק אינטגרלי ברכב, כך שבכל יציאה מהבית הייתי בוחר בקפידה את האלבומים ועורך לי מעין תוכנית מוזיקלית משלי.
לפני 4 שנים התקלקל לי הדיסקמן, ונוכחתי לדעת שאין יותר דיסקמנים בעולם - את החיוך של המוכר בחנות לנוכח מצוקתי אני לא אשכח. אז עברתי לאייפוד. שוב מעבר ממצב צבירה אחד למשנהו, ושעות, ימים, שבועות ארוכים בהם העתקתי את מרבית דיסקים שלי למחשב ומשם לאייפוד. וכך, אני מעביר ל-Shuffle, חובש את האוזניות האיכותיות שלי ועף לעננים.
ועם זאת, אני ממשיך לרכוש דיסקים, כי אני צריך את הפורמט בשלמותו עם סדר כרונולוגי של הקלטות אמן כזה או אחר, ואני גם אוהב לעלעל בחוברת שמצורפת וערוכה במקצועיות עם שלל צילומים אותנטיים, כמו כל ההקלטות של לואי ארמסטרונג בחברת RCA, או של מיילס דיוויס בחברת קולומביה. זה כנראה הרגל שנשאר לי עוד מימי תקליטי הויניל והעטיפות המושקעות. מצד שני, אני מאוד נהנה שיש לי את כל האוסף בתוך האייפוד, כל עוד הוא מגובה בדיסק הקשיח.
ופתאום - עוד מהפך. אין יותר דיסקים. כל המוזיקה עוברת למרחב האינטרנטי: קניית שירים (סינגלים), הורדת קבצים בכרטיס אשראי (או בלי) ואיבוד שליטה מוחלט על התוכן המוזיקלי.
אנשים פשוט שכחו שהורידו את כל אלבומי הביטלס, ואם זכרו, אז שכחו איפה אחסנו אותם. לכו תסבירו ש"אבי רואד" לא יכול להיות "אבי רואד" בלי צילום מעבר החציה האלמותי של התקליט המקורי.
ושוב, נעלמו הקבצים ועוברים לסטרימינג - נכנסים לאתר, משלמים מנוי ויש לכם איזו מוזיקה שתרצו (לא בדיוק, יש אמנים שלא נכללים בערוצים אלה). לכאורה ממש אידיליה, קח את כל אוסף הדיסקים ותזרוק לפח, כי מי צריך את זה כשיש את כל המוזיקה ברשת.
אבל אז... חושך על פני המים, העולם חוזר לבראשית, חנויות תקליטים צצות כפטריות אחר הגשם, יצרני הפטיפונים מחדשים את מסלול הייצור, וקול התור נשמע בארצנו. ב-2014 בלבד נמכרו 9.2 מיליון תקליטי ויניל - עלייה של 52% לעומת 2013.
לאן נעלם התהליך האבולוציוני? מה גורם לאמנים בני זמננו להפיק תקליטי ויניל? האם הטכנולוגיה מיצתה את עצמה? נראה כי צריכת המוזיקה שואפת לחזור אל החומר הראשוני בו הצליל האנלוגי נצרב פיזית בחומר והופך להיות חלק ממנו, בדיוק כמו בראשית המאה הקודמת.
אין ספק שהעניין מצריך מחקר מדעי, אבל באופן אישי אני לא סולח לעצמי על שלפני 30 שנה מכרתי את אוסף התקליטים שלי בחנויות יד שנייה בפרוטות ממש.
ענקי הג'ז - אלה ולואי ארמסטרונג / איור: גיל ג'יבלי
■ הכותב הוא מאייר הבית של "גלובס" ואספן מוזיקה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
