פרזנטורית, אשת עסקים (וגם שחקנית טניס)

מריה שראפובה מופיעה בלובי עם שורטס צהוב-בהיר וחולצה אפורה, כשפניה עדיין סמוקות מאימון של שעה במכון הכושר. "היי, אני מריה", היא מושיטה לעברי את היד. כמובן שההיכרות המנומסת הזאת לא ממש הכרחית: לשראפובה יש את אחד מהפרצופים הכי מוכרים - ובעלי הערך השיווקי הכי גבוה - בעולם כולו. היא הפכה לאחת מתוך 10 השחקניות הבודדות בעולם שמניפה גביעים במלבורן, בפריז, בניו יורק וגם בלונדון - בכל ארבעת הטורנירים הכי נחשקים בטניס. התהילה שהשיגה על מגרשי הטניס משתווה אולי רק להצלחתה מחוצה להם: שראפובה הצליחה להיות השחקנית הטובה בעולם רק לעיתים רחוקות - אך כבר תקופה ארוכה שהיא המותג הכי גדול בענף: במשך כל העשור החולף - היא גם עומדת בראש פסגת הספורטאיות המכניסות ביותר בעולם של המגזין "פורבס".

נייקי, פורשה, אביאן, טאג-הוייר ואוסף ניכר של חברות אחרות משלמות לה למעלה מ-20 מיליון דולר בשנה, פי ארבעה יותר מכספי הפרסים שהכניסה מטורנירי טניס שקיימה ב-2014. בתמורה הן מקבלות את תמונתה לצד מוצריהן על שלטי חוצות, מגזינים ומסכים ברחבי העולם. בנוסף, החברות הללו מקבלות גישה אל ציבור העוקבים העצום של שראפובה ברשתות החברתיות - שכולל 1.6 מיליון אנשים בטוויטר, ו-15 מיליון בפייסבוק. יש לה אפליקציה משל עצמה, ופורטפוליו העסקים שלה כולל ממתקי שראפובה וקו הלבשה של שראפובה - מוצרים הנמכרים ביותר מ-30 שווקים.

ציפיתי שתגיע בחברת סוכן או דובר כלשהו, אך מלבד שני אנשי עסקים לבושים בקפידה - יש לנו את כל הבר של הלובי רק לעצמנו. כמה ימים לאחר מכן, הסביר לי הסוכן הוותיק שלה: "יש הרבה שחקני טניס שצריכים מישהו שיחזיק להם את היד. אנחנו אף פעם לא היינו כאלו... היא מאוד בטוחה בעצמה".

הראיון הזה מתקיים לפני הרולאן גארוס שבו היא משחקת בימים אלו. בשנה שעברה היא זכתה בטורניר בפעם השנייה בקריירה שלה, והיא יודעת שבגיל 28 נותרו לה שנים ספורות להוסיף עוד תארים לארון הפרטי שלה. האמביציה אמנם לא בוערת בה ברמות קטנות יותר מבעבר, אך ניתן לחוש שינוי עדין בסיבות למוטיבציה שלה.

"אם אי-פעם הייתי צריכה להוכיח משהו למישהו, אני חושבת שעשיתי זאת", היא אומרת. "כעת, כל דבר שאני משיגה הוא, יותר מכל דבר אחר - בשביל להיות מרוצה מעצמי".

לשראפובה יש כמובן סיבות רבות להיות מרוצה מעצמה. שני תארי הגראנד סלאם האחרונים שלה - שהושגו בפריז - הגיעו לאחר שקרעה את השרירים בכתף, פציעה שעשויה לסיים קריירה - ודרשה ממנה לעבור ניתוח מורכב בסוף 2008. היא הייתה מושבתת מטניס במשך תשעה חודשים, פספסה שני גראנד סלאמים וצנחה למקום ה-126 בדירוג - היציאה הראשונה שלה מחוץ לטופ-100 מאז 2003. ייקח לה שלוש שנים עד שתצליח לחזור אל מעמד הגמר של טורניר גראנד סלאם, וארבע עד שגם תצליח לזכות באחד. מאז, הכתף עשתה לה צרות בעוד כמה מקרים, לאחרונה ב-2013. "החלק הכי קשה היה הידיעה שאין יותר מדי דוגמאות לאנשים שחזרו מפציעות כאלו", היא נזכרת. "אף פעם לא הצלחתי לחשוב על מישהו ולהגיד לעצמי, 'אוקיי, הוא התגבר על זה והצליח להחזיר לעצמו את החבטות שלו'". גם שראפובה לא ממש הצליחה. "זה הכניס הרבה ספקות למשחק שלי. עד אז, המשחק שלי התבסס על עוצמות ועל חבטות עמוקות. פתאום, מכת ההגשה נהפכת למאתגרת באופן מיוחד. הבנתי שהכתף כבר לא לעולם לא תוכל לתמוך בעוצמה כמו שהייתה לי בהגשה בגיל 17".

בסופו של דבר, שראפובה המציאה מחדש חלקים קריטיים מהסגנון שלה, כשהעניין הכי יסודי במשוואה היה החלפת המשחק הפיזי הגס בגישה יותר טקטית וסבלנית. מכת ההגשה שלה איבדה את ה"נשיכה" שאפיינה את ימיה המוקדמים, אבל היא שיפרה באופן משמעותי את ההחזרה שלה, והוסיפה ליטושים חדשים למשחקה - הניכר מביניהם הוא הדרופ שוט. עד הניתוח שעברה - כל תארי הגראנד סלאם שלה הגיעו על משטחים מהירים. שני הגראנד סלאמים בהם זכתה מאז הגיעו על החימר של הרולאן גארוס, כמו גם הטורניר האחרון בו ניצחה - ברומא בשבוע שעבר. כעת, כשהיא מדורגת במקום השני בסבב, והיא תנסה להגן על התואר שלה באליפות צרפת שיצאה לדרך השבוע.

***

הדבר היחיד שנשאר קבוע במשחק של שראפובה, הנשק הכי חזק שלה, בפער לא קטן - הוא עוצמתה המנטלית. היא אף פעם לא מוותרת. היא בדרך כלל תשחק את הטניס הטוב והאגרסיבי ביותר שהיא מסוגלת. היא רודפת גם אחרי כדורים אליהם היא יודעת שתתקשה להגיע. בתשעה מתוך 10 מקרים, היא באמת לא תגיע. זו לא הסטטיסטיקה שחשובה כאן, זה המסר שהיא משגרת ליריבות שלה: אני אלחם בכן עד הסוף.

כדי לשחק בצורה הזאת, שראפובה חייבת לדעת מתי לנהל את המלחמות שלה. היא משתתפת כיום בפחות טורנירים ביחס לשחקניות אחרות, ומדי פעם לוקחת חופשה מהלו"ז הרשמי של הסבב ("זמן מריה", כמו שהפמליה שלה מגדירה את זה). "כדי להיות אקספלוסיבי וכדי שיהיו לך את רמות האנרגיה הללו, אתה צריך מוטיבציה וכוח רצון. לכן, תמיד בניתי את הלו"ז שלי בצורה שכאשר מגיע הזמן לתת לעצמי דחיפה, אני מספיק רעננה לעשות את זה".

הספורטאים המודרניים מתאפיינים בנחישות עצומה, שגורמת לעיתים קרובות לניסיון, לעיתים עקר - למצוא את המקורות של הסיפור הזה. במקרה של שראפובה, המסע מוביל בקביעות אל שנות הילדות. היא נולדה בסיביר ב-1987 והחלה לשחק טניס כשהייתה בת 4, לאחר שעברה עם הוריה לסוצ'י, עיר הריזורטים ששוכנת לחוף הים השחור. היא הגיעה לארה"ב שבועות ספורים לאחר יום הולדתה ה-7 על מנת להתחיל להתאמן באקדמיה המפורסמת של ניק בוליטיירי בפלורידה. היא לא דיברה מילה אחת באנגלית, ואביה נאלץ לעבור בין עבודות מזדמנות על מנת להתפרנס בקושי. אימה הצטרפה אליהם רק שנתיים מאוחר יותר. "לפעמים אבא שלי עבד במרחק של שעתיים נסיעה, כך שיצא שלא ראיתי אותו במשך שבוע-שבועיים. גרתי במעונות עם בנות שהיו הרבה יותר מבוגרות ממני", היא נזכרת, ומוסיפה: "אף פעם לא הייתי חלק מהחבר'ה".

אבל כל מי שינסה למצוא רמזים פסיכולוגיים כלשהם אודות הילדה הרוסייה הבודדה, המרוחקת מהוריה, המתמודדת עם סביבה זרה ועוינת - עשוי להתאכזב. "חייתי את החלום שלי. הייתי ילדה צעירה שאהבה לשחק טניס, ושיחקה טניס באחת האקדמיות הכי טובות בעולם. ראיתי את אגאסי, את מוניקה סלש. כל האלופים הגדולים האלו הגיעו והתאמנו שם. רק חיכיתי שהשעון המעורר יזמזם ב-06.30 בכל בוקר כדי שאוכל להתחיל את השיעור שלי. זאת הייתה חוויה ממש נהדרת", היא מתעקשת.

לשראפובה יש בסבב העולמי תדמית של בחורה קצת מתנשאת. אבל היא אף פעם לא הייתה מוטרדת מנידוי חברתי. הפמליה שלה היא מינימלית. נדמה כי הבדידות שהטניס המקצועני מטיל על המשתתפים בו לא מציק לה.

רוב השחקנים מבלים כ-10 חודשים בשנה בדרכים, נעים בין מלונות, מטוסים ומגרשים. גם המשחק עצמו הוא קודם כל מאמץ אינדיבידואלי. בטניס, זה רק הספורטאי והמחבט שלו. "הספורט הזה גורם לך לשכוח מהר מאוד, וזה קצת עצוב במובן מסוים", אומרת שראפובה. "בשנה שעברה זכיתי כאן (במדריד - ט"ב) בתואר, אבל אין לי יותר מדי זיכרונות. היה גמר קשה, מיהרנו בחזרה אל המלון, אספנו את המזוודות, עלינו על המטוס ואחרי יומיים כבר שיחקתי ברומא".

***

אחרי הפציעה בכתף, לראשונה מזה שנים רבות, שראפובה מצאה את הזמן לחשוב, ולא במידה מצומצמת - על איך ייראו חייה לאחר הטניס. בעודה דואגת כי הקריירה המקצוענית שלה הולכת להסתיים מוקדם יותר ממה שקיוותה, היא החליטה להפוך את עצמה לאשת עסקים. באותה נקודת זמן, היא כבר הייתה למודת ניסיון משנים של עבודה משותפת מול חברות כמו נייקי (הלבשת ספורט) וטיפאני (תכשיטים), כאשר מדי פעם עזרה לעצב מוצר שנמכר תחת שמה. אבל "בסופו של יום, תמיד הייתי חלק קטן מהמותגים האלו. רציתי להתחיל משהו משל עצמי, להרגיש את הלחץ, שתהיה לי את הפריבילגיה להיות הבעלים של מותג, להיות במקום בו אני אוכל להגיד את המילה האחרונה".

ביחד עם מקס אייזנבאד, סוכנה משכבר הימים, שראפובה פיתחה תוכניות להקמת עסק של ממתקי יוקרה שייקרא "שוגרפובה". בשנת 2012 העסק, ממומן ונשלט ב-100% על-ידה, הושק רשמית. החברה שלה מייצרת מסטיקים וסוכריות שארוזים בצורה מושכת את העין. הטעמים שלהם ממותגים כ"חפוז", "חצוף" ו"ספורטיבי". לטענתו של אייזנבאד, "שוגרפובה" מכרה למעלה מ-3.5 מיליון אריזות ממתקים בשנתיים הראשונות לפעילותה, והיא כיום פעילה ב-30 שווקים שונים. "אנחנו מתרחבים כמו מטורפים".

שראפובה רואה בעסקי הממתקים רק ההתחלה. הפעילות של החברה כבר הורחבה למכירת טי-שרטים ותכשיטים, וכעת יש תוכניות להשקת קו שוקולדים, ובסופו של תהליך שראפובה ואייזנבאד מתכננים שהמותג ימכור גם מוצרי אופנה וטיפוח. "החזון שלי הוא להפוך את זה למותג לייפסטייל", אומרת שראפובה, שהשתלטה באופן מושלם על אוצר המילים של תעשיית השיווק. "זה לא בהכרח מתקשר למוצרי מזון - אבל כדי לקבל הכרה של לייפסטייל, אני כן רוצה לבנות את המותג סביב ממתקים". שראפובה ואייזנבאד טוענים שהמטרה ארוכת הטווח שלהם היא לבנות את "בית שוגרפובה" - אוסף מותגים ומוצרים. זה נשמע יומרני, אך לא יותר מדי מוזר בהתחשב בהיסטוריית השותפות של שראפובה ואייזנבאד, שהיא אחת מהוותיקות והיוקרתיות ביותר בספורט המודרני.

אייזנבאד טוען כי הוא עלה על הפוטנציאל של שראפובה באופן מיידי. בדיוק כשחברת שיווק הספורט IMG שכרה את שירותיו כסוכן צעיר, הוא סייר במגרשים של ניק בוליטיירי, ועיניו צדו טאלנטית רוסייה בת 12 שמכה בכדורים באינטנסיביות נפלאה. "לא ידעתי שום דבר לגביה, אבל באותו רגע פשוט עצרתי במקום. היא הייתה כל כך רזה, כמו חתיכת ספגטי, אבל הריכוז והפוקוס שלה היו מדהימים", הוא נזכר. "יצא לך לראות את הווידאו הישן של טייגר וודס חובט כדור גולף כשהוא בן 7 או 8? זה היה אותו דבר. היה ברור שהיא הולכת להיות כוכבת".

אני שואל את אייזנבאד מדוע שראפובה בעלת ערך כל כך גבוה למפרסמים. השאלה רגישה ממה שנדמה: הרי הספורט אמור להיות המקום בו הטובים ביותר מנצחים הכי הרבה ומרוויחים הכי הרבה. אבל זה לא המצב בטניס הנשים. סרינה וויליאמס זכתה ב-19 גראנד סלאמים לעומת 5 של שראפובה, ובסך הכל ניצחה במספר טורנירים כפול משלה. כמו שהמגזין "רולינג סטון" כתב פעם, וויליאמס "מנהלת את טניס הנשים כמו שקים ג'ונג און מנהל את צפון קוריאה". ובכל זאת, שראפובה היא זאת שמסיימת עם ידה על העליונה מבחינה כלכלית בכל אחת מ-10 השנים האחרונות.

למה הסתירה הזאת? "התשובה הפשוטה היא שהיא נערה מאוד מושכת, שקל לשווק אותה, ושיש לה הרבה ניצחונות", עונה אייזנבאד. "אבל התשובה האמיתית - היא אחת שמבינה עניין, והיא אשת עסקים מאוד חכמה. היא מבינה שאם פורשה או אביאן משלמים לה הרבה כסף, הדרך היחידה שהכסף ימשיך לזרום היא אם היא תעזור להם לעמוד במטרות וביעדים שלהם. הרבה ספורטאים לא מבינים את זה. הם חושבים, 'אני גדול ומישהו כבר ישלם לי'. אבל כשמריה נמצאת על סט הצילומים היא רוצה שהכל יהיה מושלם. היא שואלת 'יש לך כל מה שאתה צריך? אתה רוצה לצלם שוב?'".

***

כמה זמן היא עוד תשחק? "שראפובה עצמה אומרת ש"אין לי מושג", אבל מתעקשת שאין לה פחד מהפרישה. "כשנפצעתי, לא חשבתי שאשחק עד גיל 28. יש לי כל כך הרבה חוויות מדהימות כשחקנית, ואני מקווה שיהיה לי עוד הרבה גם בעתיד. אבל, תאמין לי, אני אהיה מאוד מאושרת כשזה ייגמר. לא יהיו חרטות. אני רוצה זמן להקים משפחה. אני רוצה ילדים".

אם שראפובה לא תזכה השנה ברולאן גארוס - או בתארים אחרים בהמשך - זה לא יהיה בגלל היעדר כוח הרצון או מלחמה על המגרש. זה יהיה בגלל שהקריירה שלה כרוכה בזו של השחקנית הגדולה בכל הזמנים, היריבה הנצחית והמרה שלה - סרינה וויליאמס. היא אמנם ניצחה את סרינה, באופן מפתיע, בגמר ווימבלדון ב-2004. אבל מאז הן נפגשו עוד 16 פעמים וסרינה ניצחה בכל המשחקים, בדרך-כלל מבלי להפסיד מערכה. העשור של היריבות ביניהן היה כל-כך חד-צדדי, שכמה אוהדים שללו את האפשרות שיש כאן יריבות.

האם היא חושבת שהיא יכולה לנצח את וויליאמס יום אחד? היא עונה על השאלה הזאת ללא שנייה של השתהות: "ברור".