סכנה גדולה

לא כולם אנטישמים. המאבק שלנו צריך להיות על הליברלים

הפגנה אנטי ישראלית / צילום: רויטרס
הפגנה אנטי ישראלית / צילום: רויטרס

איך שרה רבקה'לה מיכאלי? אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל. וכרגיל בישראל אנו במצב המוכר של או אופוריה או ייאוש, לעתים באותו זמן ובאותה סיטואציה ממש.

הנה למשל סוגיית החרם על ישראל, הבי.די.אס - עד לפני חודשים ספורים, ישראל הרשמית התעלמה מהנושא. והחודש הזה זיהינו לפתע סוגיה קיומית, איום על המדינה. לכאורה היינו מצפים להתגייסות טוטלית, כיאות לאיום, לריכוז המשאבים, להעמדת אדם מוכשר אחד בראש המערכת, לגיוס מומחים לנושא או לנושאים - לעבודה מול האיחוד האירופי, לרשתות חברתיות, גיוס בעלי ידע במתחולל בקמפוסים באוניברסיטאות המערב. כמובן.

שני אירועים תוך חודש אחד הגבירו מצד אחד את התחושה שישראל מנצחת בקלות יחסית במערכה; אך מצד שני הגבירו את תחושת הבהילות ואפילו הגעוואלד - קונגרס פיפ"א והאיום הפלסטיני, והודעת מנכ"ל חברת אורנג' הצרפתית, סטיפן רישאר בקהיר, שאם רק היה יכול היה מבטל מחר את ההסכם עם פרטנר הישראלית, הודעה שבינתיים חזר ממנה בשלל צורות והתנצלויות.

מעט היסטוריה - המרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939, החל בשביתה כללית, בניסיון לשבור כלכלית את היישוב היהודי בארץ-ישראל. בפועל מה שקרה הוא, שהכלכלה היהודית פרחה; והכלכלה הערבית התמוטטה. אבל מדובר בזמנים אחרים, לא בכלכלה הגלובלית של היום.

גם עם קום המדינה התמודדה ישראל שנים רבות עם החרם הערבי שהיה דה-פקטו חרם של חברות בין-לאומיות ורב-לאומיות על ישראל. על מותגי המזון הבין-לאומיים, ועל חברות המכוניות היפניות שמענו שמועות בלבד עד מלחמת ששת הימים; תאגידי ענק לא השקיעו כאן. ונכון, שוב, אלה היו זמנים אחרים. והפגיעה בישראל אכן הייתה כואבת.

אז מדוע חרם אמיתי על משק יהודי קטן, חרם אמיתי על מדינה שזה עתה קמה, קולטת מאות-אלפי עולים לא מוטט אותנו אז, ואילו האיום הנוכחי, על מדינה משגשגת וכלכלה מהמתקדמות בעולם, מעורר כאלה תגובות והופך את האיום הנוכחי למשמעותי? ואף בטווח הארוך לאיום אסטרטגי ממשי? התשובה טמונה בכמה דברים.

ראשית, לא מדובר רק בתנועת הבי.די.אס. לתנועה יש אמנם תהודה, אבל בפועל היא אינה משיגה לעת עתה חרמות או סנקציות משמעותיות על ישראל. שום תאגיד גדול לא עזב את המדינה, חברות רב-לאומיות רוכשות חברות ישראליות, משקיעות כאן בתנופה, לכאורה, הכול הולך כסדרו. לכאורה. כי יש דינמיקה, והדינמיקה אינה במספרים הגלויים, אלא בתהליכים הנסתרים. תנועת הבי.די.אס, שאינה רק ארגון אחד אלא קואליציה של גופים, מנסה - ובהצלחה ניכרת - להפוך את ישראל למדינה מצורעת. למדינת אפרטהייד. למדינה המזוהה עם כיבוש, עם שליטה על עם אחר, שמגיעות לו זכויות, למדינה מסוכנת לשלום העולם, למדינה שיש להחרים - בכל החזיתות.

וכאשר משיבים ריקם את פניו של סטודנט ישראלי המבקש לקבל תואר פוסט-דוקטורט נחשק, לא נוכל לדעת מה הסיבה האמיתית; וגם כאשר נדחה מאמר של פרופסור ישראלי בעיתון מקצועי נחשב, לא נדע את הסיבה. אנו כן יודעים, שהקמפוסים הפכו לזירות קרב, שהפלסטינים, הערבים, מציגים בהם את משנתם; ותומכי ישראל הם המיעוט הנרדף כיום. ואני מדבר על ארצות-הברית, לא על מדינות אויבות.

החשש הגדול הוא אינו מביטול חוזים קיימים, אלא מכך שבעלי חברות באירופה ובארצות-הברית יאמרו לעצמם - מדוע אני צריך את כאב-הראש הזה, את ההפגנות השבועיות מול הסניפים? חסרים מוצרים חקלאיים בעולם, וגם תעשייתיים? - נזמין אותם ממישהו שלא ייאלץ אותי להתמודדות הלא-נעימה הזו. אז גם אם היצוא החקלאי הוא אחוז קטן מהיצוא הישראלי, זה יכול להשליך על כלל היצוא.

וחרם אקדמי ומדעי על ישראל הוא סכנה גדולה בהרבה, כי זו פגיעה ביתרון האיכותי הקריטי של ישראל.

והתנועה העוינת הזו משתלבת בכמה תהליכים נוספים המגיעים כעת, היוצרים סופה מושלמת: דוח האו"ם על מבצע צוק איתן - "ועדת שאבאס" גם אם הוא עצמו התפטר ממנה. ההצעה הצרפתית שאולי תועלה על שולחן מועצת הביטחון עוד השנה, לכפיית פתרון "שתי המדינות" תוך שנתיים, מחשבות אירופיות לסימון מוצרי התנחלויות.

תגובה מיידית, אוטומטית, גורסת כי ממילא "כולם אנטישמים"; תנועת הבי.די.אס טוענת שמטרתה רק לסיים את הכיבוש של 1967, אבל למעשה מטרתה לחסל את מדינת ישראל, ולכן לא צריך לעשות דבר. גם אם יש, ויש, אלמנטים אנטישמיים בקואליציה הזו, וגם אם מטרת הפעילים או חלקם היא אכן לחסל את מדינת ישראל, התגובה הזו מסוכנת. כי שדה-הקרב שלנו אינו על ליבם של פעילי בי.די.אס. אותם לא נשכנע. גם לא את השמאל הקיצוני באוניברסיטאות הרוצה לחסל את "מדינת האפרטהייד והקולוניאליזם", כי זו הרי הבעיה היחידה בעולם.

המאבק שלנו הוא על לבם של הסטודנטים בארצות-הברית, אותם צעירים ליברלים, יהודים בחלקם, שעוד 20 שנה יהיו האליטה של ארצות-הברית. המאבק שלנו הוא לשכנע את אירופה, התומכת בזכויות האדם והאזרח, שאנו הצד הצודק. וציטוט פסוקי תנ"ך בדבר זכותנו על הארץ, לא ישכנע איש מהמתלבטים האלה, אלא את המשוכנעים בלבד.

כך למשל בסוף-השבוע האחרון התכנסת ועידה בלאס-וגאס, בחסות המיליארדרים שלדון אדלסון וחיים סבן. הם רוצים לתרום, הם רוצים לגייס ולהתגייס. מצוין. אבל זה לא מספיק. שכן, להקים שוב קואליציה שבה אין ייצוג לשמאל היהודי אמריקני, זו טעות. דווקא ארגון ג'יי סטריט האמריקני, בגלל שהוא מתנגד למדיניות ישראל בשטחים - אבל מתנגד נחרצות להחרמת ישראל - יכול לשכנע את אלה שאינם מכירים את העובדות, והם הרוב המוחלט, על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, ליברלית, ושאסור להחרימה.

עולם צבוע? אמת, אבל זה העולם

ישנם הטיעונים המוכרים, והיותם מוכרים ושחוקים לא הופך אותם לבלתי נכונים: האיום הביטחוני, התפוררות המזרח-התיכון סביבנו ועוד. אבל שוב, הבטן הרכה שלנו, הסברתית, מדינית, היא העובדה שהעולם כולו תומך בפתרון שתי המדינות, ודורש שלפלסטינים תהיה מדינה - אם מדינת ישראל דו-לאומית ואם מדינה שלהם לצד ישראל; וההתנחלויות, שהעולם כולו אינו מכיר בלגיטימיות שלהן. תגידו - ובצדק - עולם צבוע? עולם המסמן את ישראל כשורש כל רע וכמפירת זכויות אדם שיטתית, בעוד איראן, סודן, ומי לא, אינן תחת זכוכית-המגדלת הזו? אמת. אבל זה העולם.

אנו תלויים בארצות-הברית. מחלקי החילוף למטוסים, דרך שיתופי-פעולה טכנולוגיים ועד הווטו באו"ם. והדמוגרפיה האמריקנית והאירופית משתנות. זיכרון השואה הולך ומתקהה, העיניים כבר לא זולגות דמעות התרגשות למראה פול ניומן ב"אקסודוס". הדור החדש - היספאני, אסיאני, שחור - רגיש לנושא זכויות האדם. חובה להתמודד עם כך. וכאלה הם הדברים גם באירופה ובאסיה. הודו, סין, יכול להיות שוק למוצרים ישראליים, אבל בינתיים עיקר הסחר הישראלי הוא עם האיחוד האירופי, שבין השאר הוא המממן הגדול ביותר של מחקר-ופיתוח באקדמיה בישראל. והרי זה היתרון הגדול של ישראל, מדינה קטנה ומוקפת אויבים.

ומחשבה אחרונה. חלק מקיומנו כאן הוא ההדחקה, ההכחשה אם תרצו של מצבנו כמדינה שאין לה מרווח לטעויות. מדינה, היחידה למעשה בעולם, שאכן יש אויבים הרוצים ומתכננים את השמדתה. אנו משלים את עצמנו שאנו חלק מהעולם הגלובלי - מחוברים לאינטרנט, נוסעים לאירופה, נוהגים במכוניות יפניות, רואים סרטים אמריקניים ואפילו משתתפים בליגת האלופות. לפחות בשלב המוקדם. בגלל זה, הזעם על קונגרס פיפ"א (הפדרציה הבינלאומית לכדורגל) והשלכותיו. כי אנו זוכרים, או אמורים לזכור, שחרם אמנותי, שכבר מתבצע חלקית, וחרם ספורטיבי היו ההקדמה לחרם ולסנקציות שמוטטו למשל את דרום-אפריקה הלבנה.

אף שאיני רואה כרגע סנקציות באופק, חרם, מוכרז או שקט, יכול להיות ממש מעבר לפינה. ועדיין הרבה תלוי גם בנו. המאבק בבי.די.אס, פניות דיפלומטיות, דיפלומטיה, קריעת המסווה הצדקני מחלק מהארגונים, הם חשובים, אבל זה רק חלק מהפעילות הנדרשת. חלק נוסף הוא מאבק על לב המרכז המהסס בעולם, הדגשת הדמוקרטיה ושוויון הזכויות לערבים בישראל, לקהילה הגאה, וכך הלאה, ואולי חשוב מכול הוא לשוב ולקחת את היוזמה המדינית. לא להיראות - וזו תדמיתנו - כסרבני השלום.

נאום של ראש-הממשלה ושר החוץ בעצרת האו"ם בספטמבר הקרוב, נאום שבו יודגשו לא רק הסכנות הקיימות לישראל, אלא תוצע גם תוכנית ולו בקווים כלליים, שבה נניח יודגש שישראל רואה אלמנטים חיוביים בהצעת השלום הסעודית, ומוכנה להתחיל לדבר עליה כחלק מהסדר מזרח-תיכוני כולל, נאום כזה יכול להיות נקודת-מפנה, לשנות לא מעט במלחמה הזו, עוד חזית שבה תתמודד ישראל מעתה ואילך.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1