הקאץ' בנישואים אזרחיים

התחתנת בקפריסין? צפי בעיות אחרי הגירושים

גירושין  / צילומים: גלובס tv
גירושין / צילומים: גלובס tv

נשים רבות בוחרות במסלול של נישואים אזרחיים בחו"ל, על אף שיש באפשרותן להינשא בנישואים דתיים, וזאת כאקט מחאתי נגד החוק הישראלי, אשר אינו מאפשר דרך נישואים אחרת מאשר באמצעות הרבנות. אך כמה מהן מודעות לעובדה שלבחירה בנישואים אזרחיים על פני נישואים דתיים יש השלכה כלכלית?

אמנם בשתי דרכי הנישואים חלוקת הרכוש לאחר גירושים תיערך באופן דומה על-פי חוק יחסי ממון, אך למי שנישאה בנישואים דתיים יש שני יתרונות כלכליים ברורים על פני מי שנשאה בנישואים אזרחיים: אפשרותה לגבות את דמי הכתובה - ולקבל מזונות התואמים את הוצאותיה, ברמת החיים לה הורגלה בזמן הנישואים.

בפסק דין שנידון בבית המשפט המחוזי לאחרונה, תבעה אישה שנישאה לבן זוגה בנישואים אזרחיים מזונות בגובה 23 אלף שקל בחודש, מאחר שלטענתה כך הרגיל אותה בעלה, המשתכר 31 אלף שקל בחודש.

בני הזוג הכירו לפני כעשור, כשהאישה הייתה בת 39 והבעל בן 22, הם חיו מספר שנים כידועים בציבור, ולפני 7 שנים בחרו להינשא בקפריסין, על אף ששניהם יהודים.

טענת האישה הייתה כי על הבעל מוטלת חובה לשמור על רמת חייה באמצעות תשלום מזונות גבוהים, על בסיס הכלל ההלכתי, הקובע כי רמת חייה של אישה יהודייה ביחס לבעלה "עולה עימו אך אינה יורדת".

טענה זאת שגויה מבחינה משפטית, מאחר שהכלל ההלכתי - שעל בסיסו אישה מקבלת מזונות עד הגט, ולא פעם מזונות גבוהים - חל רק על מי שנישאה בנישואים דתיים. מי שהפנתה עורף להלכה היהודית בעת בחירתה בנישואים אזרחיים, אינה יכולה לעשות שימוש בהלכה זאת לצורך קבלת זכויות.

אמנם גם אישה שנישאה בנישואים אזרחיים יכולה לקבל מזונות מהבעל באמצעות פנייה לבית המשפט, אך אין מדובר בזכות אוטומטית, אלא במקרים בהם האישה הגיעה בעקבות הפירוד למצב כלכלי שאינו מאפשר לה קיום סביר.

הבסיס המשפטי לחיוב הבעל במזונות האישה אינו ההלכה היהודית אלא "חוזה מכללא" - הסכם תיאורטי שלכאורה נחתם בין כל בני זוג הנכנסים לקשר של מחויבות בלעדית ארוכת-טווח. על-פיו הסכם זה המיוחס לצדדים, גם לאחר פירוד בן הזוג האמיד יותר לא יפנה את גבו לבן הזוג לשעבר, שהפך בבת-אחת לנזקק, ויסייע לו בתמיכה כלכלית בסיסית למשך תקופה של מספר חודשים, עד שיעמוד שוב על רגליו.

המזונות האזרחיים, המכונים "מזונות שיקומיים", אינם נפסקים דרך שגרה, בוודאי שלא כסעד זמני, ועל אלה המבקשים אותם מוטל הנטל להוכיח נזקקות כלכלית.

במקרה זה מדובר באישה שלה עצמה הכנסות בסך 4,000 שקל מהשכרת דירה בבעלותה ו-5,000 שקל נוספים מעבודתה, ולפיכך תיאורה בבקשתה כמי שתסבול "חרפת רעב" אם לא תקבל מזונות היה מוגזם עד מאד.

כמו כן, בית המשפט העביר ביקורת על רשימת הצרכים שהציגה האישה בתביעת המזונות כנגד הבעל בגובה 23 אלף שקל, לרבות 2,000 שקל בחודש עבור בתי-קפה ובילויים, 3,000 שקל בחודש עבור השכרת רכב, 700 שקל על קוסמטיקה ואף 500 שקל לחודש עבור מזון לארבעת חתוליה. אלה אינם צרכים של נזקקות או חרפת רעב, שהבעל צריך לשאת בהם לאחר הפירוד.

יש לציין כי נראה שמדובר בבקשה מופרזת למזונות גם אם היה מדובר בנישואים דתיים, שכן מעטים המקרים שבהם גם בנישואים על-פי ההלכה אישה מקבלת דמי מזונות בסדר גודל כזה, אך בוודאי שסיכוייה של אישה שנישאה בנישואים אזרחיים לקבל לידיה את דמי המזונות הנתבעים הם נמוכים לאין-שיעור.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il