דעה: כל מה שנשאר לאירופה וליוון זה להתגרש בכבוד

בדיוק כשנדמה היה שההסכם בין היוונים לאירופאים קרוב מתמיד, השיחות בין הצדדים הגיעו שוב לפיצוץ. בקרוב היוונים חייבים יהיו להכריע - האם יסכימו לזנוח את גאוותם הלאומית ויקבלו את תכתיביהם של האירופאים או שמא יעדיפו לפעול בקיצוניות וללכת למסלול של פשיטת רגל ויציאה מגוש האירו?

"אנו חייבים לגבש חזית אחידה ולדאוג שייחרט בראשם כי הסכם זה הוא אויבנו המר ויבוא היום בו המציאות הקשה של הראוותנות והשנאה הזו תתגלה במערומיה".

הציטוט שלעיל אינו של אחד ממנהיגי יוון, אלא של אדולף היטלר בספרו "מיין קמפף" שראה אור בשנות ה-20 של המאה הקודמת. היטלר עסק רבות בהסכם הכניעה שנחתם ב-1920 עם מדינות ההסכמה (בהובלת בריטניה, צרפת וארה"ב) - "חוזה ורסאי", אשר לימים כונה על ידי הגרמנים "חרפת ורסאי", הסכם אשר השפיל את הגרמנים והותיר בהם צלקות למשך שנים ארוכות.

הבריטים והצרפתים היו אלה שדחפו להסכם הקשה והלא מתפשר עם הגרמנים. יועצו הכלכלי של ראש הממשלה הבריטי באותם ימים היה ג'ון מיינרד קיינס שהתנגד להסכם בכל תוקף. המחלוקות בין קיינס לאדריכלי ההסכם התגלעו וקיינס משך את ידיו מן ההסכם המתגבש ועזב את ארמון ורסאי בטריקת דלת צורמת.

לכשחזר לבריטניה כתב את ספרו "השלכות השלום" אשר לימים הפך לרב-מכר. בספרו טען קיינס כי לא רק שההסכם לא ישים מבחינה כלכלית ואין שום דרך בה גרמניה תוכל לשלם את מה שנכפה עליה, אלא שהסכם ורסאי כה משפיל וכי "הנקמה עוד תבוא ולא בצליעה".

כולנו יודעים איך זה נגמר - הגרמנים התקשו לבלוע את ההשפלה הגדולה וחוו גם משבר כלכלי חריף. אלה היוו קרקע פוריה לעלייתם לשלטון של הנאצים ומספר שנים אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה. בסופה נוצחה גרמניה אלא שהפעם בעלות הברית לא חזרו על טעותן והעדיפו לנהוג בחוכמה מאשר להיות מוּנעים על ידי הנקמה.

כמובן שהמרחק בין גרמניה של שנות ה-20 ויוון של היום הוא גדול מאוד. אנו חיים בעידן שונה ויוון איננה מדינה מובילה באירופה. חשוב מכך, אין שום קשר בין הגורמים הקיצוניים ביוון לבין המשטר האכזרי של הנאצים ופעולותיהם אך עדיין, קשה להתעלם מקווי הדמיון בין שני המקרים.

אם נחזור לדרמה היוונית, לאירופאים יש הרבה על מה לכעוס - היוונים שיקרו והינדסו את ספרי החשבונאות הלאומית כדי להיכנס לגוש האירו וכבר ב-2010 יוון מצאה את עצמה על סף חדלות פרעון. האירופאים הלוו ליוונים סכומי כסף עצומים וחילצו אותם אך בתמורה יוון נדרשה לאמץ את תכתיביהם של האירופאים (בראשותם של הגרמנים, דווקא הגרמנים...) וליישם את מדיניות הצנע שהאירופאים רואים כהכרחית. 5 שנים חלפו ומה קרה מאז? הכלכלה היוונית התכווצה ב-25%, למעלה מ-50% מהצעירים מובטלים, שכר המינימום קוצץ בעשרות אחוזים, שיעור ההתאבדויות עלה ב-40% והיוונים המושפלים והזועמים מפגינים ברחובות כל שני וחמישי. קרקע פוריה לעליית קיצוניים. זה אכן קרה. בינואר השנה עלתה לשלטון מפלגת סיריזה השמאלנית והקיצונית שחרתה על דגלה את הפסקת מדיניות הצנע והשבת כבודו של העם היווני (זו הייתה ממש הרטוריקה).

כיום אנו נמצאים בנקודה שבה היוונים דורשים מהאירופאים לחשב מסלול מחדש והאמת, אפשר להבין את היוונים - שנים של מדיניות כלכלית מרסנת, קיצוצים בשכר, פיטורים המוניים והחוב של היוונים רק הולך ותופח, החזרה למסלול רק הולכת ומתרחקת. היוונים נמצאים במשבר כלכלי חמור וכל עוד הם חברים בגוש האירו הם אינם יכולים להדפיס כסף, להלאים בנקים ולנהל מדיניות מוניטרית עצמאית. האירופאים דורשים עוד קיצוצים ועוד מיסים אשר לא יעזרו להוציא את העגלה מהבוץ עוד שנים רבות. עם זאת, היוונים גם מבינים שיציאה שלהם מגוש האירו הינה למעשה התאבדות כלכלית.

האירופאים מצד שני לא יכולים לסגת, הרי איזה מסר האירופאים ישדרו אם הם יבואו לקראת היוונים? שכל מי שמעוניין בהקלות רק צריך לדאוג להעלות לשלטון את הקיצוניים ביותר שישנם בנמצא, לעשות רעש ויוותרו לו על חובות העבר. גם יציאה של יוון מגוש האירו תעביר מסר שהאירופאים אינם מעוניינים בו - שגוש האירו שביר וכי לא צריך לקרות יותר מדי כדי שמדינה החברה בו תמצא את עצמה בחוץ.

כנראה שהדבר הנכון ביותר עבור שני הצדדים הוא גירושים, ועדיף שיהיו מכובדים מאשר גירושים מכוערים מלווים בהתנגחויות בבתי המשפט. זה גם התרחיש שנראה לנו כסביר ביותר. כלומר, שני הצדדים יימצאו את הדרך לגשר על הפערים באופן כזה שיצליח לדחות את הקץ בכמה שנים נוספות ובזמן הזה יצטרכו להחליט לאן פניהם מועדות כאשר הדבר הנכון יהיה כאמור להיפרד בצורה מסודרת, הדרגתית וכמה שפחות מטלטלת.

עדיין, קשה מאוד לצפות את מה שעתיד להתרחש כי כשהאגו עולה על השולחן והרטוריקה היוונית מזכירה יותר את זו הגרמנית של שנות ה-30 - באמת הכל אפשרי.

"כולנו חרדים מרעיון הכניעה לאירופאים ולא נרשה לעצמנו להיחנק למוות על ידי האיחוד האירופי" (חבר בפרלמנט היווני, יוני 2015).

הכותב הוא כלכלן במערך המאקרו והאסטרטגיה של פסגות