קשת של משברים נמתחת עכשיו לרוחב אסיה. במזרח, השגשוג הבלתי מופרע של סין, שהתחיל לפני 30 שנה ויותר, מסתיים בימים האלה ממש; במערב, עשור השגשוג והיציבות של טורקיה מגיע אל קצו. במערב אסיה, שאנחנו מכנים "המזרח התיכון" (איזה מזרח, איזה תיכון), רק פתאים או אופטימיסטים חסרי תקנה מוסיפים להאמין שהם יינצלו מן האש הלוחכת את בתיהם מכל עבר.
קשה לדבר על משבר כל-אסיאני. אסיה גדולה מדי ומגוונת מדי, ובעצם גבולותיה הקונטיננטליים שרירותיים למדי. בניגוד ליבשות האחרות, אסיה מעולם לא השתוקקה אל "אחדות", בין אם זו אחדות כפויה, מידי כובש אימפריאלי (טוב נו, ג'ינגיס חאן התקרב), ובין אם זו אחדות מרצון. אין לאסיה רצונות משותפים, המעוגנים בהיסטוריה או במיתולוגיה; אין בה אחדות של דתות, או של גזעים. למען האמת, הדיבור על "אסיה" הוא בעיקרו עניין של נוחיות.
אה, עוד דבר אחד: אסיה פיגרה הרחק אחרי המערב בעידן האימפריות של הזמן המודרני. לא שלא היו לה אימפריות, ולא שהן לא היו חמדניות ותאבות-התפשטות; לא היה שום דבר מנומס, או ידידותי, או שוחר שלום בקיסרות העות'מנית, או הפרסית, או המוגאלית (ששלטונה היה פרוש, לפחות בחלק מן הזמן, על פני הודו, פקיסטן ואפגניסטן של ימינו), או הסינית, או המונגולית/טאטארית. אבל אי קטן ששמו בריטניה הגיח מן הים הצפוני, והשתלט על נתיבי שיט ועל חופים, הילך אימים, השפיל, כבש והרס.
מכנה משותף אחד
אז בכל זאת היה להן, לאימפריות האסיאניות, מכנה משותף אחד: האנגלים (וגם קצת הצרפתים, הרוסים וההולנדים) סידרו אותן. הן הפסידו, ופיתחו תרבות-משנה של רחמים עצמיים ושל טינה עמוקה. גם את היפנים סידרו, אבל הם ניגשו מיד לעבודה, ו-30 שנה אחר כך הם התחילו לבנות אימפריה ימית משלהם, בואך פרל הרבור.
ההתאבדויות הקולקטיביות של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 העניקו למסודרי אסיה את ההזדמנות לחזור אל הבמה. אחדים ניסו להיות בוגרים ואחראים, אחרים התמכרו לרחמים העצמיים. מסובך יותר הוא מצבם של אלה ששילבו בגרות של מעשה עם טינה היסטורית. זה המתכון המאיים ביותר, מפני שלאנשים פרגמטיים קשה להתמודד איתו. לעולם אינך יודע על איזו יבלת תדרוך, ומי ייצא לך בטריקת דלת באמצע משפט.
את עקבות התמהיל הזה אפשר למצוא כמעט בכל מקום, במינון משתנה. התמהיל הזה הוא המפגיש, וחוזר ומפגיש, את סין ואת ארצות הברית בעמדות פעילות או חצי-פעילות של איבה; הוא מכביד גם על יחסים בין שכנות, בייחוד אלה שסבלו את נחת זרועה של יפן במחצית הראשונה של המאה ה-20.
פרגמטיות סינית מדוברת
אבות העצמאות של הודו קיוו כי מורשת הניצול מידי המערב תספק בסיס משותף לידידות אמיצה עם סין. "הודים וסינים אחים", אמרה סיסמא מפורסמת של שנות ה-50, שהמאורעות שמו ללעג ולקלס. יום אחד התברר להודים, שהסינים חושבים את גבולות הודו לפרי-באושים של האימפריאליזם הבריטי, והם רוצים לחזור ולשרטט אותם, לטובת תאבונם הטריטוריאלי הניכר. ב-1962 הם אסרו מלחמה על הודו, וקרעו ממנה שטח הגדול מזה של מדינת ישראל. הם מוסיפים לתבוע שטחים גדולים נוספים בשם זכויותיהם ההיסטוריות. הודו עושה כמיטב יכולתה להפריד את הסכסוך הטריטוריאלי מעניינים דו-צדדיים אחרים. היא מקווה שפרגמטיות תהיה מקור ההשראה של יחסיה עם סין.
סין אינה מעודדת את הציפייה הזו במקומות אחרים. היא מצחצחת חרבות לכל אורך חופיה, בזה המכונה "ים סין" (המזרחי, או הדרומי). היא מתייחסת אל שימוש הלשון באופן קצת יותר מדי מילולי. "ים סין" בעיניה הוא ים השייך לסין, רק לסין, ואוי למי שינסה לתבוע בעלות חלקית בשם ההיסטוריה והגיאוגרפיה. מלחמה בים סין אינה הזיה. הנשיא אובמה עתה זה תיאר את התנהגות סין כלפי שכנותיה כ"תוקפנית".
תנו להם הרפתקאות
העימות המפתיע של הימים האחרונים הוא בין מזרח למערב במובן גיאוגרפי צרוף: סין נגד טורקיה. גל אנטי-סיני מציף עכשיו את טורקיה, במחאה על היחס הסיני למיעוט האויגורי, בערך 5% של האוכלוסייה, מוסלמים שלשונם שייכת למשפחת הלשונות הטורקיות. מאות אלפי אויגורים נמלטו לטורקיה בשנים האחרונות.
יחסה של סין למיעוטיה מעמיד אותה בתחתית הסולם. חרדת המשטר ליציבות ולשלמות טריטוריאלית משפיעה לעתים קרובות לרעה על שכלו הישר. אבל העימות הזה אינו רק מעשה-ידיה של סין. הוא תוצאה של מצב רוח ומצב דעת בטורקיה, שהמשטר הניאו-אסלאמיסטי טיפח, או לפחות נמנע מלצנן.
מייסד הרפובליקה החילונית, אטאטורק, רצה לנתק את טורקיה החדשה מן המקורות הפוליטיים של שקיעתה: פאן-אסלאמיות ופאן-טורקיות (או "פאן-טוראניזם"). זו האחרונה צברה תנופה משלהי המאה ה-19. עניינה היה אחדות כל העמים הטורקיים של מרכז אסיה. היא פרנסה זן של לאומנות, שהיה פופולרי בשנים האחרונות של האימפריה העות'מנית.
אטאטורק אסר באיסור חמור את שתי האחדויות המבוקשות, והבטיח "שלום מבית ושלום מחוץ", ללא הרפתקאות, וללא מדיניות חוץ אגרסיבית. טורקיה מתפרקת זה שנים אחדות ממורשתו של האב המייסד. בראשה עומדת ממשלה שהרפתקנות נפסדת חרותה על מצחה. עכשיו ייתכן שהניאו-אסלאמיסטים יכוננו קואליציה עם הלאומנים הפאן-טורקיים, לאחר שאיבדו את הרוב המוחלט שלהם בפרלמנט. אלה בדיוק שני האלמנטים שהצבא הטורקי השתדל לנטרל במשך שנים.
טורקיה אינה עומדת לצאת למלחמה לטובת האחדויות ההן. אבל אין זה מן הנמנע שאנחנו צופים בקווי העימות של הדור הבא, או של המחצית השנייה של המאה ה-21: מלחמות מרכז אסיה, שדת ולאום ישמשו בהן בערבוביה, לרעת כל השכנים, הקרובים והרחוקים.