הממלכה המאוחדת (עד שזה מגיע לכדורגל)

גארת בייל צפוי להוציא את האומה הוולשית מהחושך הבינלאומי שהיא נמצאת בו מאז גביע העולם ב-1958 ולשים סוף לשאלת האומללות של כוכבים וולשים שלא זכו לקריירת נבחרת גדולה כי נולדו בצד הלא נכון של הממלכה ■ איך הגיעה בריטניה למצב שבו מנהלות "ארבע המדינות" שיתוף מוחלט בכל התחומים תחת דגל אחד, אפילו בספורט - עד שזה נוגע לענף הספורט החשוב מכולם?

גארת בייל / צילום: רויטרס
גארת בייל / צילום: רויטרס

האם גארת בייל היה יכול לבחור חיים בינלאומיים "נוחים יותר"? כלומר, מתוקף השתייכותו לממלכה הבריטית - האם בעולם שבו שחקנים בינלאומיים נודדים עם דרכונים בין מדינות, גם בייל היה יכול לשנות לעד את גורלו הבינלאומי המר ולשחק במדיה של נבחרת אנגליה למשל? מדוע שחקני-על וולשים כמו ראיין גיגס, איאן ראש, מארק יוז ועוד רבים וטובים לא חיזקו במהלך השנים דווקא את הסגל הכל-כך בינוני של נבחרת אנגליה, במסגרת נבחרת מאוחדת שנקראת בריטניה?

כדי לענות על השאלות הללו נדרשת סקירה קונסטיטוציונית-היסטורית זריזה: "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד" (ובקיצור: UK) היא ישות מדינית אחת, שמורכבת מארבע מדינות שצמחו והתפתחו לאורך מאות שנים זו לצד זו: אנגליה, וויילס, סקוטלנד וגם צפון אירלנד (האחרונה נפרדה ב-1921 מאירלנד, שחילצה עצמה מחוץ לשלטון הבריטי אחרי מאבקי דמים שנמשכו גם עשרות שנים לאחר מכן). אנגליה, כמעט מיותר לציין - היא המדינה "הבכירה" והגדולה ביותר מבין הארבע, והיא זאת שמכתיבה לאורך ההיסטוריה את האג'נדה הקולוניאליסטית של "בריטניה הגדולה" (שבעבר התפרסה על פני-העולם כולו. מנדט, זוכרים?).

בכל אופן, כל אחת מאותן ארבע "מדינות הבית" (Home Nations) של בריטניה מנהלת סוג של ממשל עצמאי. רק "סוג של". מדובר בסופו של דבר על ממשלים מוגבלים: כל המדינות כפופות לשלטון הבריטי המרכזי, כאשר וויילס, למשל, מחזיקה באסיפה לאומית שמוגדרת עצמאית, אך כזאת שמסוגלת לקבל מספר החלטות אוטונומיות אך ורק בתחומים לא קריטיים; בענייניים מהותיים יותר, וויילס הקטנה (3 מיליון תושבים) כפופה לשלטון המרכזי, ולצורך ייצוג האינטרסים שלה - היא מקבלת 40 נציגים מתוך 650 ב"בית הנבחרים" - הבית התחתון של הממשל הבריטי. בדיוק כמו חברי "בית הלורדים" - הבית העליון של הפרלמנט - גם הפוליטיקאים הוולשים מתכנסים בווסטמינסטר בלונדון על מנת להצביע באופן דמוקרטי על עתידם המשותף, כאשר המנהל הראשי של ההצגה הוא ראש ממשלת בריטניה, דייויד קמרון. לצד כל אלו יש במונרכיה החוקתית שנקראת בריטניה גם את אליזבת' השנייה, המלכה המשותפת של כולם.

כך שכל הסיפור של ההיפרדות הכדורגל למדינות ייצוגיות נפרדות לא ממש ברור.

***

הוא עוד יותר לא ברור כשנזכרים בענפים וגופים אחרים שמייצגים את הממלכה - המשלחת האולימפית, למשל, היא "קבוצת בריטניה הגדולה" (Team GB), המורכבת מנציגי ארבע "מדינות הבית". בכדורסל הנבחרת הייצוגית שמונהגת על-ידי לואל דנג ופופס מנסה בונסו היא כל-בריטית. ואפילו בענף יחידני כמו טניס, למרות הרמת גבות של מיעוט אינטלקטואלי אנגלי - זוכה אנדי מארי הסקוטי לתשואות אדירות במגרש המרכזי בווימבלדון, והוא בהגדרה ברורה "הבריטי הראשון שזכה בווימבלדון מאז 1936".

אז מה הסיפור של הכדורגל? גם כאן, ההסבר הוא היסטורי. ארבע "מדינות הבית" הן אלו שייסדו בעצם את המשחק במאה ה-19, ולמעשה היו פה עוד אפילו לפני שפיפ"א קמה לעשות סדר בעניינים. ראשית, הייתה זו התאחדות הכדורגל הראשונה בעולם - ההתאחדות האנגלית, שקמה ב-1863, ובעת ייסודה כלל לא היה ברור את מי היא מייצגת: את אנגליה בלבד? אולי את כל מדינות האי הבריטי? או שבעצם את כל האימפריה הכלל-עולמית? התשובה לשאלה הזאת ניתנה ב-1873, כאשר בסקוטלנד הקימו התאחדות כדורגל משלהם וקבעו עובדות בשטח. בעקבותיהם הקימו התאחדויות גם בוויילס (1876) ובאירלנד (1880) - וכך התפתח לו לאט-לאט כדורגל נבחרות עצמאי בכל אחת מהמדינות. חשוב לציין: למרות שהיו אלו אנגלים שהקימו, לדוגמה, את מילאן האיטלקית בתחילת המאה ה-20, אלו לא רק מהגרים אנגלים שפיזרו את הכדורגל לכל פינה חשוכה ברחבי הגלובוס. אלא היו גם אירים, וולשים וסקוטים.

אולי זו גם אחת הסיבות לכך שכבר בתחילת דרכו של המשחק, ראו עצמם הבריטים ה"לא-אנגלים" שווי זכויות לשכניהם. תעיד על כך העובדה שבעת הקמתה של מועצת הכדורגל הבינלאומית IFAB ב-1886 (International Football Association Board), קיבלו ארבע "מדינות הבית" זכויות הצבעה שוות בגוף הזה - שהוכר, גם לאחר ייסודה של פיפ"א ב-1904 ועד עצם היום הזה - כארגון לו יש אחריות בלעדית על חוקת המשחק. גם ב-2015, אם באיזו פינה על כדור הארץ שוקלת ליגה מקצוענית לבטל את חוק הנבדל, או סתם להוסיף עזרים טכנולוגיים לשופטים - היא צריכה לעבור את אישורן של התאחדויות הכדורגל של אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד.

"מדינות הבית" זוכות למעמד מיוחד בחוקה של פיפ"א, ויכולות עד היום להמשיך לנהל את הכדורגל שלהן באופן עצמאי לחלוטין, משהו שלא יתאפשר מחר, לצורך הדוגמה - לקטאלוניה. אלא אם תוכר רשמית כמדינה על-ידי האו"ם.

**ָ*

הייסוד הבדלני העמוק הזה שעל-פיו התפתחו ארבע ההתאחדויות של "מדינות הבית", מנע במהלך השנים איחוד קבוע, חזק ויציב של הכדורגל הבריטי לכדי נבחרת אחת. זה לא עניין של לוקאל-פטריוטיות, כמו שזה סיפור פוליטי: תמיד היו אלו העסקנים שחששו כי מהלך כזה יוביל לאובדן של משהו רחב יותר - עצמאותם כגופים המנהלים את הכדורגל בארצם.

מדי פעם השברים הצליחו להתאחות לאירועים נקודתיים: ב-2012, אחרי 52 שנה ללא נבחרת כדורגל בריטית אולימפית, לכבוד המשחקים שנערכו בבירת הממלכה - הוענקה להתאחדויות "מדינות הבית" אפשרות להעמיד נבחרת מאוחדת לטורניר הכדורגל של המשחקים. זה אכן קרה בסופו של דבר - אבל תחת הסכמה כללית כי יהיה מדובר על ג'סטה חד-פעמית, ולאחר מאבק קשה, שבראשיתו סירבו הסקוטים בכלל להגיע לפגישה עם יתר נציגי "מדינות הבית", לכלוכים בתקשורת, קפריזות וכאוס כללי.

הכאוס הזה לא יאפשר כמובן שחזור של "ההישג" באולימפיאדת ריו 2016. במארס האחרון העלתה ההתאחדות האנגלית את הרעיון לייצר מסורת, ולשלוח שוב נבחרת בריטית למשחקים. ההתאחדות הוולשית, שמייצגת כיום נבחרת שעשויה לעלות ליורו 2016 מהמקום הראשון בבית הישראלי - הצהירה בתגובה כי היא "נגעלת" מהרעיון. התוכנית האנגלית אופסנה.

***

לבלבול הזהות הוולשי-הבריטי-אנגלי אפשר להוסיף עוד נקודה: וויילס, שמצד אחד מפעילה ליגת כדורגל מקומית (חלשה מאוד, ענייה מאוד וחצי מקצוענית ברובה), ומצד שני מאפשרת למועדונים להתחרות גם במטריית הליגות של אנגליה. וכך, יש בפרמיירליג האנגלית את סוונזי, וגם את הקבוצה הוולשית הפופולרית ביותר - קארדיף סיטי מהצ'מפיונשיפ. דיון דומה מתקיים לאורך שנים לגבי מעמדן של סלטיק וריינג'רס בסקוטלנד: רוב ראשי המועדונים הללו, לאורך השנים - רצו מאוד לעבור לשחק בפרמיירליג, וליהנות מבוננזת ההכנסות האדירה שלה. הפרמיירליג, מבחינתה, הייתה שמחה לקבל שתי קבוצות פאר שמסוגלות למלא בקלות מעל 50 אלף מושבים בכל משחק שלהן ושכל דרבי ביניהן הוא אטרקציה. אבל אף אחד בהתאחדות הסקוטית לא ישחרר את שתי הקבוצות שמחזיקות בחיים את המוצר שנקרא הליגה הסקוטית.

אם חוזרים לנקודת הפתיחה, אז כאמור לאורך השנים נאלצו שחקנים גדולים "לסבול" מהפילוג. ראש, גדול חלוצי ליברפול, לא הצליח מעולם לחוות העפלה לטורניר גדול עם וויילס. גם גיגס. בכל מקרה, את העיוות הזה ניסו לפתור ב-2009. באותה שנה עבר בפיפ"א חוק, לבקשת "מדינות הבית" - שמאפשר לכל שחקן בריטי אופציה לבחור אחת מארבע הנבחרות הבריטיות שאותה הוא רוצה לייצג, ללא קשר למקום הלידה שלו. רק תנאי אחד לעניין: אותו שחקן חייב להוכיח כי התחנך במשך חמש שנים בילדותו במדינה המדוברת. כלומר, גיגס היה יכול לייצג את אנגליה, ומייקל אואן היה יכול לייצג את וויילס (שניהם גדלו בבתי ספר במדינות הללו - גיגס עבר בגיל 6 למנצ'סטר; אואן התחנך בשנותיו המוקדמות בוויילס). אבל זה היה מאוחר מדי מבחינתם. והם בכל אופן מעולם לא רצו את זה.

גם בייל: הוא גדל אמנם בקארדיף עד גיל 17 - אבל תיאורטית היה יכול לייצג את אנגליה, אם היה בוחר זאת - כיוון שיש לו סבתא אנגלייה. "אבל אני וולשי לגמרי, אני משחק עם הדגל בנעליים, יותר מזה?", הצהיר ב-2011 ל"סאן". "לא ייתנו לי לחזור לפה אם אייצג את אנגליה. לשחק בטורניר גדול? השאיפה שלי היא לעשות את זה עם וויילס".

ניצחון של בייל הערב (א') כאן ב"קארדיף סיטי סטאדיום" יגשים את השאיפה הזאת שלו ושל האומה כולה: טורניר גדול ראשון מאז גביע העולם ב-1958.