להפסיד ולנצח

תומכי ישראל הפסידו בקרב על בלימת העסקה האיראנית. אבל הם לא הפסידו בקרב על וושינגטון

בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס

יהודי אמריקה תומכים בהמוניהם בעסקת הגרעין עם איראן. עובדה, כך הראה בחודש שעבר סקר דעת קהל שעשו שני סוציולוגים בעלי מוניטין, טוד גיטלין וסטיבן כהן. מן הסקר שלהם עולה, שהתמיכה בעסקה בין יהודים גדולה אף מזו שבין לא-יהודים, 63% לעומת 54%.

אכן, כפתור ופרח. מדוע אפוא משתרר רושם הפוך? מפני שכמו בפוליטיקה האמריקאית בכלל, אף בפוליטיקה היהודית שולטים בעלי המאה. הם מממנים שדולות ומפרסמים מודעות בשעה שהרוב השקט שקועים בעומק אדישותם, או שאננותם, או עצלותם.

אכן, הפתעה גדולה, חוץ מזה שאין כאן כל הפתעה. אקטיביסטים תמיד נותנים את הטון, מפני שהם אקטיביים. בחירות באמריקה מוכרעות לא פעם באמצעות מיעוטים אקטיביסטיים. פוליטיקאים אינם מתחשבים ברוב האדיש. מוטב גם לזכור, שיהודי אמריקה הם הרבה יותר ליברלים משאר האוכלוסייה בכל עניין שהוא. יהודים הצביעו בהמוניהם בעד מועמדים דמוקרטיים לנשיאות, גם כאשר המועמדים האלה נחלו תבוסות כבדות במיוחד כמעט בכל פלח אוכלוסייה אחר, וגם כאשר המועמדים הרפובליקניים היו פרו-ישראלים מאוד.

לשון אחר, קשה להיזכר אימתי יהודים - בסך-הכול 2% של האוכלוסייה - ביססו את הצבעתם בבחירות ארציות על ישראל, או אפילו על מדיניות חוץ. זכויות אזרח וצדק חברתי היו תמיד חשובים לאין ערוך. אם נקבל ללא ערעור את תוצאות הסקר הנ"ל, יחס התמיכה בין יהודים בעסקה האיראנית זהה פחות או יותר ליחס ההצבעה של יהודים לטובת מועמדים דמוקרטיים.

האם זה אומר שהארגונים היהודיים העיקריים בארצות-הברית שמרנים יותר, או אפילו הרבה יותר, מרוב היהודים? בהחלט. האם זה מעמיד בספק את רצינות טענתם של הארגונים האלה לדבר בשם "היהודים", בה"א הידיעה? לאו דווקא. רצון הרוב מכריע רק כל אימת שהרוב טורחים להצביע, או להשתתף. עקימת חוטם למשמע שאלה של סוקר אינה אקט של השתתפות.

אפשר לטעון שהשדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק הייתה במרוצת השנים הרבה יותר מדי להוטה לשרת ממשלות ימין בישראל. אבל גם זה לא כל-כך מפתיע. אייפא"ק לא הייתה נחוצה מלכתחילה, אלמלא השתררה בין פעיליה תחושה של מצוקה, של בהילות ושל חרדה. מי זקוק לשדולה לוחמת, אם ישראל אינה עומדת במצור, ואם אויביה אינם קמים עליה לכלותה, ואם יחסים נלבבים נרקמים בינה ובין הממשל בוושינגטון?

מבורך הוא ניסיונם של יהודים ליברלים ליצור חלופה לאייפא"ק. אבל קצת קשה להיאבק באייפא"ק בשיטות אייפא"ק, מפני שהרוב יוסיפו לעמוד באדישותם אם ענני סערה אינם מתקדרים בכל אופק. על-פי ה"וושינגטון פוסט", אייפא"ק הוציאה 30 מיליון דולרים במערכה הציבורית נגד עסקת איראן בשעה שהחלופה הסימפטית, המכנה את עצמה ג'יי סטריט, הוציאה שני מיליון.

לסבך ולהאט

רגע אחד, הם ניצחו, הלוא כן? הרי הליברלים הביסו את אייפא"ק ואת הקואליציה השמרנית-ניצית. לא, לא כן. רוב ברור של החברים בשני בתי הקונגרס של ארצות-הברית מתנגדים לעסקה. 60 סנאטורים מתוך 100 עומדים להצביע נגדה. הנשיא יכפה את העסקה בזכות מכניזמים שנועדו לסבך ולהאט תהליכים של קבלת החלטות. הוא רשאי להטיל וטו על כל החלטה, ורוב מיוחס מאוד, של שני שלישים, נחוץ להכשלת הווטו. רק לעתים רחוקות מאוד יש לאיזושהי מפלגה רוב כזה. הפעם האחרונה הייתה ב-1964.

אמנם נכון שנשיאים רגילים לנצח באמצעות תמרונים כאלה, כאשר מפלגותיהם נמצאות במיעוט בקונגרס. אבל האומנם זו תבוסה היסטורית של ישראל ושל ידידיה?

אמריקה של נתניהו

ציר קונגרס דמוקרטי לשעבר, רוברט וקסלר, יהודי מפלורידה שידו לו רב בדו-שיח עם הפלסטינים, מצוטט השבוע ב"וושינגטון פוסט": "בעייתו המצערת של ראש הממשלה נתניהו היא שהוא מתפאר, כי אין ישראלי המיטיב ממנו להכיר את אמריקה... הוא מכיר את אמריקה שבחרה את רונלד רייגן לנשיא. הוא אינו מכיר כלל את אמריקה שבחרה את ברק אובמה. אלה שתי אמריקות שונות מאוד".

נשמע טוב וקולע. מר נתניהו אמנם התוודע אל וושינגטון בימי רייגן, בתחילת שנות ה-80, כאשר היה מספר 2 בשגרירות ישראל. אז, וושינגטון עמדה בעיצומה של מהפכה ימנית, מדיניות חוץ של ארצות-הברית הייתה ניצית, תקציב הביטחון הוכפל, ובבית הלבן ישב נשיא שהוחזק פרו-ישראלי מאוד. אכן, מה רב ההבדל בין השנים ההן ובין השנים האלה.

אבל אולי לא כל-כך. אייפא"ק ניהלה אז מערכה גדולת ממדים נגד כוונתו של רייגן למכור מטוסי ביון מתקדמים "אייוואקס" לערב הסעודית. מתנגדי המכירה באו בייחוד משורות המפלגה הדמוקרטית. ב-1981 הבית הלבן הפעיל מכבש אדיר של לחצים על הקונגרס, והעסקה אושרה.

זו הייתה תבוסה גדולה של אייפא"ק, אבל אייפא"ק הפכה אותה מנוף לניצחון אדיר. היא הדריכה התגייסות נרחבת של תורמים יהודיים נגד סנאטורים שתמכו במכירה. אחדים מהם איבדו את מושביהם בסיבובי הבחירות הבאים. הצלחת אייפא"ק שינתה את יחסי הכוחות בוושינגטון לשנים רבות. שם התחילה הדומיננטיות שלה.

משהו מעין זה יכול בהחלט לקרות גם עכשיו. אלה המספידים את בכורת אייפא"ק מקדימים מאוד, ואולי רואים מהרהורי לבם. דמוקרטים, העומדים לתמוך בעסקה עם איראן, עושים כן בלב כבד, ולא פעם בחריקת שיניים.

אלה המייחסים את הצבעתם לשינוי ערכים בוושינגטון כנראה אינם יודעים מה שהם שחים. הסבירות של עימות בין הקונגרס ובין ידידי ישראל היא עכשיו קטנה ממה שהייתה. הסנאטורים המורדים ייצאו מגדרם לחזור ולבסס את המוניטין שלהם בין יהודים אקטיביסטים ושוחרי ישראל.

כרגיל, המלחמה על פניה של ישראל תוכרע בישראל, לא בוושינגטון.