בדרך לישראל: הצצה למכונת הלהיטים הענקית של בון ג'ובי

בון ג'ובי מגיע להופעה ראשונה בישראל כחלק ממסע עולמי מזורז ■ באלבום האחרון הוא שורף את הגשרים עם חברת התקליטים שאכזבה אותו וקורץ למעריצים ■ הצצה למכונת הלהיטים הענקית שתנחת בפארק הירקון בעוד שבועיים

למרות התדמית הזוהרת, היו אלה החריצות והצניעות שהפכו את ג'ון בון גו'בי למנהיג של אחת הלהקות הכי מצליחות בכל הזמנים. הוא צמח בתעשיית המוזיקה מלמטה ומאז שנות ה-80 הוא ממשיך להלך קסם על הקהל, גם אלה שיבואו לראות את האיש ולהקתו בפארק הירקון בעוד שבועיים.

"רוק של הצווארון הכחול" היה מונח שעבר מהעולם בערך באמצע שנות ה-80, בדיוק כשג'ון בון גו'בי ולהקתו הפכו לגיבורי על בפופ העולמי. בשנות ה-70 המושג נועד בעיקר להעיד על אמנים שניגנו רוק בסיסי, בלי יומרות מוזיקליות מורכבות מדי, ושביטאו בשיריהם וגם במראה שלהם את המצוקות והכמיהות של מעמד הפועלים. באנגליה הכוונה היתה בעיקר ללהקות פאבים, שמרביתן נותרו עלומות לקהל העולמי. באמריקה רוק הצווארון הכחול היה מזוהה עם גיבורים גדולים כמו "קרידנס קלירווטר בשנות ה-60 וברוס ספרינגסטין בשנות ה-70. הם היו כותבי שירים מעולים, אבל לעומת זרמים אחרים ברוק, הקפידו לשמר פשטות, ישירות, וזיקה עמוקה ומבט מקרוב אל החיים ברחוב האמריקאי.

היום, למרות המסירות האינסופית של ספרינגסטין לעבודתו, וכחלק משינויים תרבותיים-חברתיים, תקשורתיים ודיגיטליים, כבר אין יותר רוק של צווארון כחול. ואין גיבורים חדשים שייצגו אותו. את החלל הזה, שנותר מיותם על מפת הפופ, מילאו ג'ון בון ג'ובי ולהקתו, גם בטרם הכניסו לשיריהם הקשרים חברתיים כלשהם. הגדירו אותם בהרבה מאד כינויים: "הייר מטאל" שאפיין בעיקר להקות גנדרניות מלוס אנג'לס של בנים שרצו להישמע קשוחים בצלילים ולהיראות נשיים במראה החיצוני, וגם "ארינה רוק" או "סטדיום רוק" - רוק איצטדיונים, כינויים שבאו לבטא את המעבר של עוד ועוד אמנים, בשנות השפע של תעשיית המוזיקה, להופעות באתרים עצומים בגודלם, מה ששינה בהתאם את הצליל שלהם שהפך לבומבסטי יותר.

אבל בון ג'ובי הכותב, הסולן ומנהיג ההרכב, ידע תמיד לכתוב להיטי פופ שווים לכל נפש. הוא יצרן מאד מיומן של פופ גיטרות יעיל, והשכיל לסגל ללהקה מעטפת צלילית, שמתאימה עצמה לטעמים ולאופנות משתנים. ככזה, ובשל היעדר היומרות מצד אחד, והנאמנות לערכים בסיסיים של בידור טהור מצד שני, בון ג'ובי הציע רוק של הצווארון הכחול גם בשנים שבהן הצווארון של הרוק, של יוצריו ושל מאזיניו, דווקא הלך והלבין.

בשנות ה-80 הם מכרו מיליוני אלבומים של פופ גיטרות מצועצע וקליט להפליא - כזה שמבקרים נגעלו ממנו, אבל שסיפק למיליוני הצופים באצטדיונים שעתיים של אסקפיזם טהור.

הגדולה של בון ג'ובי (האדם וההרכב), היא יכולת ההישרדות והמיקוד הכה מרשימות מאז ועד היום. הלהקה מגיעה להופעה בישראל בעוד שבועיים, כחלק ממסע הופעות מצומצם יחסית, שמלווה יציאת אלבום חריג בגוף העבודה שלהם. burning bridges מוגדר שיווקית כ"אלבום למעריצים", אבל זו דוגמה להברקה פרסומית, שנועדה למכור בדיוק את ההפך הגמור: אלבום שאינו בונוס לקהל, אלא חבילת יציאה מהמחויבות לחברת התקליטים.

אחרי 12 אלבומים, חברת התקליטים "מרקיורי", בה הייתה הלהקה חתומה מראשית דרכה, סירבה לשפר את תנאי החוזה של האמן הכי ותיק והכי רווחי בתולדותיה. בון ג'ובי הגיב בשיר הנושא, אולי כתב השטנה הכי בוטה שאי-פעם הוציא תחת ידיו, שמאחל לאנשי חברת התקליטים "לנגן את האלבום לחברים שלכם בגיהינום". זה לא אלבום רע, ויש בו לפחות שתי בלדות-קיטש שהיו יכולות להיות לגמרי יעילות, "אהבה עיוורת" ו"טביעות אצבעות". אבל אלה שירים שנותרו בצד לאורך השנים, לא טופלו ברמת הגימור האופיינית, וכאמור, נאגדו בעיקר כדי להשלים את ההתחייבות האחרונה לחוזה מול מרקיורי.

המופע הבימתי, לעומת זאת, הוא סיפור שונה לחלוטין. מכונת הלהיטים המשומנת של בון ג'ובי תחגוג עצמה על הבמה, לראשונה בישראל, כסיפור לכל דבר של הגשמת חלומות.

ג'ון פרנסיס בונג'יובי, 53, הוא כוכב המוזיקה השלישי הכי גדול שיצא מניו-ג'רזי, אחרי פרנק סינטרה וברוס ספרינגסטין. כמותם, גם הוא נשא מחצית גנים איטלקיים. אביו הספר ואימו, שפנפנת פלייבוי בעברה ובעלת חנות פרחים, שירתו במארינס. בון ג'ובי הקים להקה ראשונה בגיל 16, בה היה חבר הקלידן דיוויד בריאן, שמנגן לצידו עד היום. באותו גיל התחיל לעבוד אצל בן דודו, טוני בונג'יובי, שהיה שותף באחד מאולפני ההקלטות המובילים של ניו-יורק, ה"פאואר סטיישן".

ג'ון הצעיר התקבל לאולפן על תקן של עוזר טכנאי. זה אומר שהוא מטאטא את האולפן, ומכין קפה וסמים לאמנים, והוא בעיקר שותק, מקשיב, מפנים, סופג את שלל היבטי המלאכה. תפקיד הפוך מזה שימלא בעתיד, כשיהפוך למגנט של תשומת הלב. דווקא משרת הנעורים הזו מלמדת על הסבלנות, הנחישות, ההתמדה והצניעות של האיש. בון ג'ובי ייעד עצמו להיות סופרסטאר. המראה החיצוני שלו זהר מהתחלה, אבל הוא נכנס לתעשיית הבידור מלמטה.

באותן עיקשות ונחישות ניסה לדחוף את שיריו בחברות התקליטים ובתחנות הרדיו, עד שב-1984 יצא אלבום הבכורה של "בון ג'ובי", שקיצרו את שם המותג שלהם כדי שישמע קצת פחות איטלקי. בעקבותיו הם חיממו את "קיס" באמריקה ואת "הסקורפיונז" באירופה. האלבום השני כבר מכר במולדתם חצי מיליון עותקים, ואז בון ג'ובי הגיע למסקנה שהם חייבים להרחיב את מנעד הקהל שלהם, והביא גם כותב שירים מקצוען, דזמונד צ'יילד, לעזור לו בכתיבת החומר, וגם את הטכנאי-מפיק המיומן ברוס פיירברן.

השראה במועדון חשפנות

שם האלבום הומצא במועדון חשפנות בו ביקרו בזמן ההקלטות, slippery when wet. הוא יצא ב-1986 והיה לאלבום הכי נמכר בארה"ב בשנה הבאה, עם שני שירים שהגיעו לראש המצעד שם, you give love a bad name ו-living on a prayer. גם האלבום הבא, "ניו-ג'רזי" מ-1988 נמכר מצוין, ושיגר שני שירים לראשות מצעדי הפזמונים ברחבי העולם.

באותה תקופה הלהקה הופיעה באינטנסיביות ששחקה את החברים, והמנהיג החליט על השבתה זמנית של הפעילות, למנוחה ואגירת כוחות. ב-1990 הוא הוציא אלבום סולו ראשון מתוך שניים. היה זה פסקול הסרט "אקדוחנים צעירים 2", שמניב עוד להיט ענק, "בלייז אוף גלורי", וגם חושף לראשונה את ההסתעפות של הצליל האישי-להקתי של גיטרות אקוסטיות ולהשפעות ממוזיקת הקאנטרי.

בעזרת הגלובליזציה

ב-1992 יצא האלבום keep the faith ושיר הנושא שלו היה להיט ענק, שלימד על עידון הצליל הכבד-יותר והאמריקאי-יותר של הלהקה, ולהתנהלות מעט יותר מתונה, עם השפעה מאד מובהקת של להקת האצטדיונים הכי מוערכת של אותן שנים - יו 2.

בשנות ה-90 בון ג'ובי חווים מה שעבר בחילופי העשור על כל המגה-סטארים האמריקאיים של תקופתם, פרט לספרינגסטין: המכירות שלהם בארה"ב הולכות וצונחות בעקביות, אבל הגלובליזציה בתעשיית המוזיקה מבשילה ופורחת. לכן, כמו מדונה ומייקל ג'קסון למשל, בון ג'ובי מגלים שגם אם כוחם יורד בבית, במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובאירופה השווקים המתפתחים מעריצים אותם כאילו הם עדיין בשיאם. זה מספק להם חמצן כלכלי עד לעוד 4 שנות הפוגה, שלקחו בסוף שנות ה-90.

את האלף השלישי בון ג'ובי פותחים בלהיט, שמצד אחד הוא שיר נוראי, יורו-קיטשי, ומצד שני הפך להכי מצליח שלהם מחוץ לארה"ב ואחראי למעין קאמבק, ולחשיפה לקהלים צעירים: "It's my life" הוא גם הלהיט הכי גדול של הלהקה בישראל.

האלבום החדש הוא הראשון שיוצא כמעט ללא מעורבות של הגיטריסט ריצ'י סמבורה, שנפרד מהלהקה. הוא ובון ג'ובי מעידים על פרידה ביחסים טובים.

ג'ון בון ג'ובי, שפיטר ב-1991 את כל הצוות הניהולי שלו ובנה קבוצת עובדים חדשה, שהוא המנהיג והפוסק האחרון בה, גם כלכלית, נשוי מזה 26 שנה לדורותיאה הארלי. לבני הזוג 4 ילדים בגילאים 11-23. הוא תומך מוצהר של המפלגה הדמוקרטית מזה 15 שנה, מאז הקמפיין של אל גור לנשיאות בשנת 2000.

בנוסף, הוא שיחק ב-20 השנים האחרונות בכ-10 סרטים, והגיע לתפקידי אורח בסדרות כמו "סקס והעיר הגדולה" ו"אלי מקביל". בגיל 53 הוא היוצר, הסמל והמנהל, של אחד המותגים הכי מצליחים בזירה, וכל התנהלותו משדרת יציבות, פקחות, ותנועה מאד בטוחה בין שינוי למסורתיות, בשוק שמעטים שרדו בו כמותו.

אמנם הוא כבר לא נבחר עוד במשאלים כמו "הגברים הכי יפים" או "הגברים הכי סקסיים", ומצד שני, ההישרדות שלו כבעל עסק וכמקצוען מהמעלה הראשונה מקרינה גם על קהלו ומשדרת שבון ג'ובי היא מניית הופעות בטוחה.

המספרים של בון ג'ובי
 המספרים של בון ג'ובי