הפרה הקדושה והשאלה

קצת קשה להתלונן על ישראלים, אם התקשו להבחין בפראנאב מוקהרג'י (או להגות את שמו כהלכה). מה חבל. ביקורו של נשיא הודו בישראל היה היסטורי בכל מובן שהוא. מייסדי ישראל יכלו רק לחלום על נשיא הודי נואם בכנסת. בים החדשות הרעות המציף את חופי הארץ, לבלוב יחסיה של ישראל עם הודו הוא הפרס האסטרטגי הגדול, או לפחות הנחמה הגדולה.

נשיאי הודו משוללים כמעט כל סמכות ביצועית. נשיא הודי הגון הוא רפליקה כמעט מדויקת של מלכת בריטניה, חוץ מזה שהוא בא בדרך כלל מן הפוליטיקה, ועד זה לא כבר הוא נהג להביע דעות פוליטיות.

הנשיא מוקהרג'י הוא המזכרת האחרונה של מפלגת הקונגרס בשלטון ההודי. הוא היה מוותיקי הפוליטיקאים שלה, ושימש בכהונות מיניסטריאליות בכירות מאוד בממשלותיה. הוא קיווה לעמוד בראש ממשלה, אבל לפני שלוש שנים ויותר, המנהיגה סוניה גאנדהי העדיפה לבעוט אותו למעלה, אל ארמון הנשיאות, שנבנה פעם על מידותיו של המשנה למלך בריטניה.

מוקהרג'י הוא אחרון ה"נהרוביסטים", לשון נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, שבתו ונכדו היו ראשי ממשלה אחריו. נינו של נהרו, ראהול גאנדהי, עומד לרשת בקרוב את אמו סוניה בנשיאות המפלגה. מפלגה שאינה אלא צל של עצמה, לאחר שהתכווצה לפני שנה וחצי לממדי סיעה קטנה בפרלמנט.

מעטים הם החושבים שתהיה לה תקומה. הודו פנתה ימינה, לאו דווקא מתוך בחירה רעיונית, אלא מפני שהשושלת נמאסה עליה. עכשיו עומד בראש הודו מנהיג סמכותני, ראש הממשלה נרנדרה מודי, המואשם שהוא סוגר לאט ובהתמדה את מרחב הפעילות של מתנגדיו.

לא קשה לנחש מה חושב הנשיא מוקהרג'י על ראש הממשלה מודי בסתר לבו. הוא יכול להחליף רשמים ועצות דיסקרטיות עם הנשיא ראובן ריבלין על אופי היחסים עם ראש הממשלה שמתחתיו-שמעליו.

אחרון הנהרוביסטים

ישראל קיבלה את פני אורחה ההודי בעיצומה של מתקפת טרור רצחנית. מכל רחבי המזרח התיכון חזרה ועלתה הקריאה המלומדת, יהודי-טוב-הוא-יהודי-מת. גיבור, קרא ג'יבריל רג'וב לאיש שהניף מאכלת על אישה בת 70 בעלותה לאוטובוס. כביכול, ייסורי כיבוש והשפלה משחררים בני אדם מכל נורמות של התנהגות אנושית.

ממילא, לישראלים לא היה פנאי לכרות אוזן לדקויותיו של מוקהרג'י; וגם אם היה פנאי, רובם לא היו נוטים להאזין. יצחק הרצוג, תלמיד חכם, שאל את האורח על מידת הרלוונטיות של משנת נהרו ליישוב הסכסוך במזרח התיכון. מהיותו אחרון הנהרוביסטים, מוקהרג'י מחזיק בהשקפה שהודו צריכה לשמור בהטעמה מיוחדת על אופיה החילוני. לשון אחר, היא אינה צריכה להיות מדינת-לאום, או מדינת-דת.

יחסי הכוחות הדמוגרפיים בהודו דומים להפליא לאלה של ישראל, אם גם בריבוע. בין 15% ל-20% מתושביה הם מוסלמים. חלוקת הודו, ב-1947, הצילה אותה מן הדילמה הדמוגרפית. בהודו השלמה אחוז המוסלמים היה עומד כמעט על 40%.

פקיסטן הייתה לצנינים בעיני הנהרוביסטים. היא הפכה את הדת ללאום, והיא מגדירה את עצמה על-פי אמונתם של תושביה, לא על-פי נוכחותם האזרחית. לא זו בלבד שהיא "הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן", אלא שהיא מחייבת את כל מנהיגיה ופקידיה להישבע חגיגית שהם מוסלמים, המאמינים ביחידיותו של אללה.

פקיסטן היא כיום אורגניזם חי ונושם, ויש בה כיסים ניכרים של מחשבה עצמאית ושל חירות חברתית. אבל היא כשלעצמה מגעילה למדי, עם המיליטריזם הדתי שלה, השנאה היוקדת להודו, האיבה לערכי המערב ושיתוף הפעולה הלא-כל-כך דיסקרטי עם הטליבאן.

עצה דיסקרטית: תפסיקו לאכול

להודו הנהרוביסטית, ישראל הזכירה את פקיסטן. אמנם הנהרוביסטים הם שכוננו את היחסים, ב-1992, והרחיבו אותם במרוצת השנים הארוכות של שלטונם, מפני שהכירו בצורך האסטרטגי. הם עשו כן ללא חמדה. ישראלים לא יאהבו את האנלוגיה, אבל בעיני הנהרוביסטים, הברית עם ישראל הייתה הכרח מסוג יחסי הברית של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. השלטון הנוכחי בהודו הוא שותף הרבה יותר טבעי. אף כי הוא מעלה מס שפתיים לרעיון המדינה החילונית, הוא פועל נגדה.

המחלוקת הציבורית הגדולה ביותר בהודו בימים האלה נוגעת להרחבת האיסור על שחיטת פרות למאכל אדם, או על יצואן לחו"ל. מוסלמי ובנו, בכפר קטן בצפון הודו, נפלו החודש קורבן למעשה לינץ' לאחר שנחשדו באכילת בשר פרה. פוליטיקאים מקומיים של מפלגת השלטון הסיתו נגדם. מנהיג בכיר של המפלגה הכריז, שאם המוסלמים רוצים לחיות בהודו, עליהם לוותר על בשר בקר (פרה, אם כי לא בופאלו). סופרים ואמנים התחילו להחזיר פרסים רשמיים במחאה על מדיניות הממשלה כלפי מיעוטים ויריבים.

עיתונאי הודי שאל את מוקהרג'י למה בדיוק התכוון בהתנגדות שהביע בירושלים ל"מדינת-דת". הנשיא היה דיסקרטי כמעט באופן אירוני. הוא נתן דוגמאות למדינות, שהפכו את האסלאם לסיבת קיומן. אבל בין השיטין היה אפשר לקרוא את הסתייגותו מישראל - ומהודו הפוסט-נהרוביסטית.

ההשוואה אינה נעימה. מוקהרג'י חושב על "המדינה היהודית" באופן שבו הודים חילוניים חושבים על "המדינה המוסלמית". סוף-סוף, אין עם מוסלמי (אלא במובן הרחב מאוד, והלא כל-כך רלוונטי, של "אומת המאמינים"). אנשים כמוקהרג'י מתקשים להבין את תפיסת הלאום היהודי. למען האמת, מספר ניכר של בני אדם, שאינם אנטישמים ושונאי ישראל, מתקשים להבין את התפיסה הזו.

ישראל קשה מאוד לשיווק, מפני שצריך כל-כך הרבה משפטים מורכבים כדי להסביר אותה. איזו חולשה היא בשביל מדינה נצורה, שאין היא יכולה להמציא הסבר פשוט לייסוריה ולפחדיה. אם ידידים, או שותפים אסטרטגיים, מתקשים להבין אותה, או אינם מתאמצים, מי יבין.