ביהמ"ש קורא לתיאום בין המחלקות השונות בעיריית ת"א

עיריית ת"א חויבה לפצות את מי שהיה בעל הזיכיון של רשת קפה קפה בכיכר אתרים בכ-600 אלף שקל ■ הסיבה: כאשר הוא ערך את הבירורים בדבר כדאיות פתיחת בית הקפה, העירייה לא גילתה לו שהנכס מיועד להריסה

כיכר אתרים בתל אביב / צילום: תמר מצפי
כיכר אתרים בתל אביב / צילום: תמר מצפי

שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, רונית פינצ'וק-אלט, חייבה השבוע את עיריית תל-אביב לשלם ל"ביס ביצ'ס בע"מ" ולאלדד כהן פיצויים בסך כ-600 אלף שקל. בפסק הדין שיגרה פינצ'וק-אלט מסר שלפיו הגיע הזמן שהמחלקות השונות בעיריית תל-אביב יהיו מתואמות ביניהן בכל הנוגע למידע שהן מוסרות לאזרחים.

קודם להשתלשלות הפרשה בה עסקה התביעה, נוהל בכיכר אתרים בתל-אביב "קפה גורדון" על-ידי חיים לוזון ויעקב כביה, במסגרת זיכיון של "קפה קפה". בשלהי שנת 2007 פנו אלדד כהן ושותפו בנימין רייכנטל אל רונן נימני, הבעלים של רשת "קפה קפה", ואל לוזון וכביה, כדי לרכוש זיכיון ולנהל במקום מסעדה של הרשת.

באותה העת הם לא ידעו כי בכיכר אתרים בוצעו לפני שנים רבות עבודות בנייה ללא היתר, שהעירייה לא טרחה להרסן. הם לא ידעו גם כי זמן לא רב לפני שהם החלו להתעניין ברכישת הזיכיון ובפתיחת מסעדה בכיכר אתרים, החליטה העירייה כי לאור מצבו הירוד של מתחם כיכר אתרים, הוא "ינוקה" מבנייה בלתי חוקית, וזו תיהרס.

משמעות ההחלטה האמורה הייתה, בין היתר, שכשליש משטח "קפה גורדון" ייהרס אף הוא.

מעניינת העובדה שלפני התעניינותם של כהן ורייכנטל ב"קפה גורדון" שבכיכר אתרים, הם בדקו נכס ברחוב לילינבלום בתל-אביב. החלטתם שלא לשכור נכס זה הייתה נעוצה בכך שהתברר להם שהנכס מיועד להריסה.

בתביעתם נגד העירייה טען בא-כוחם, עו"ד אילן בומבך, כי לא זו בלבד שבבירורים שערכו השניים בעירייה, על מחלקותיה השונות, לא נמסר להם מידע על הליך המתנהל בנוגע לצו ההריסה, אלא שנאמר להם כי הם יוכלו לפתוח במקום את העסק המתוכנן.

יתרה מכך, באישור הגשת הבקשה לרישיון עסק, שיצא תחת ידי העירייה, לא צוין כי נגד הנכס הוגשה בקשה למתן צו הריסה, וכי מתנהלים הליכים בקשר לכך.

רק כשנה מאוחר יותר התברר לתובעים כי בקשתם לרישיון עסק נדחתה עקב סירוב ממחלקת ההנדסה בשל ההליכים משפטיים שהתנהלו נגד הנכס. ובכל זאת, לאחר פגישות שנערכו עם גורמים בעירייה, ולאחר שאנשי העירייה הבינו כי בפני כהן ושותפו הוצג מצג מטעה, הוחלט להעניק להם היתר זמני, וזאת כחריג לנהלי העירייה, שלפיהם לא ניתן להוציא רישיון זמני לעסק הנתון תחת הליכים משפטיים.

בתביעה נטען כי בסופו של דבר נאלצו התובעים לסגור את בית הקפה עקב צו ההריסה, וכי הדבר גרם להם לנזקים בשיעור העולה על 2 מיליון שקל.

העירייה, מצדה, שיגרה הודעות לצד שלישי ללוזון ולכביה, ובה היא טענה כי הם אלה שהפרו את החובה להביא בפני התובעים את המידע המלא. לטענתה, אילו הם היו עושים כן, התביעה כלל לא הייתה מוגשת נגדה.

העירייה הוסיפה וטענה, באמצעות עורכי הדין גבריאל ראובינוף וחיים מאיר, כי לא היה כל קשר בין סגירת בית הקפה לבין ההליכים המשפטיים, וכי התובעים סגרו את בית הקפה לאור זאת שהוא לא שגשג ועוד לפני שנודע להם על ההליכים המשפטיים למתן צו הריסה.

לאחר ששמעה לא מעט עדים, בחרה השופטת אלט-פינצ'וק לקבל את גרסת התובעים. תחילה היא קבעה כי בעת שנכרת ההסכם בין התובעים לבין לוזון וכביה, ידעו האחרונים על הבקשה למתן צו הריסה ועל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניין זה. היא הוסיפה וקבעה כי היה מדובר במידע מהותי שהיה עליהם להביא לידיעת התובעים עוד טרם כריתת ההסכם, דבר שלא נעשה על-ידם.

לאחר שכך קבעה, דנה השופטת אלט-פינצ'וק בסוגיית אי-קבלת המידע מעיריית תל-אביב. "עדותו של התובע הייתה עקבית ונחזתה מהימנה, והיא עולה בקנה אחד עם מסמכים שונים שהוצאו על-ידי העירייה, אשר מצביעים על כך שבד-בבד עם העובדה שהיא נקטה הליכים נגד מחזיקי הנכס, ניתנו על-ידה תשובות ביחס לעסק ולרישוי שאינן כוללות כל התראה על כך, ועולה מהן לכאורה כי אין בעיה לקבל רישיון עסק למקום", קבעה.

על-פי אלט-פינצ'וק, "אין לתובע היכן לערוך את הבירורים שהוא נדרש להם בעניין נשוא התביעה, אלא בעירייה, ומשקיבל התובע מידע מהעירייה, הוא רשאי להסתמך עליו".

היא הוסיפה וקבעה כי לאנשי העירייה היה ברור לאיזה צורך נדרש המידע, וכי לאחר קבלת מידע זה, לא היה עליהם לערוך חקירות ובדיקות נוספות.

"ראוי כי המידע העומד לרשות המחלקות השונות בעירייה יהיה שלם ומעודכן, לפחות בכל הנוגע לעניינים מהותיים הנוגעים לנכסים שביחס אליהם מתקיים הבירור", שיגרה אלט-פינצ'וק חיצי ביקורת אל עבר העירייה. "מצב בו המידע מפוזר במחלקות השונות, ובכל מחלקה קיים מידע חלקי בלבד, אינו רצוי ועלול להביא למצב שבו העירייה נותנת מידע חלקי המאפשר הטעיה של מקבל המידע", הוסיפה.

לדידה של אלט-פינצ'וק, בכך שבבדיקות שערכו התובעים במחלקות השונות של העירייה לא נמסרה להם בזמן אמת אינדיקציה לבקשה למתן צו הריסה, התרשלה העירייה כלפיהם.

השופטת דחתה את טענת העירייה, שלפיה הריסת השטח לא הייתה מהותית לנכס. מאחר שהיה מדובר בשליש משטח בית הקפה, הרי "מדובר בנכס שונה מהותית מזה שהיה התובע אמור לקבל לחזקתו. במצב זה בחר התובע שלא להמשיך ולנהל את העסק, ואין לקבל את טענת הנתבעת וצדדים ג', שהיה עליו להמשיך ולנהל אותו במצב זה על-מנת להקטין את נזקיו".

אלט-פינצ'וק קבעה כי התובעים הוכיחו מה היו ההוצאות שהם הוציאו בפועל להקמת העסק ולסגירתו, והעמידה אותן על כ-575 אלף שקל, בגינן היא חייבה את העירייה לפצותם. היא הוסיפה וחייבה את העירייה לפצות את התובעים בסך 25 אלף שקל בגין עוגמת-הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהשתלשלות העניינים.

תביעתם לפיצוי בשיעור כ-1.5 מיליון שקל בגין אובדן רווחים נדחתה על-ידיה. "אין חולק כי רבים מאוד מהעסקים בתחום בתי הקפה וההסעדה נסגרים תוך שנה מהקמתם", קבעה והוסיפה: "התובעים עצמם לא היו מוכנים להתחייב על הצלחתם העסקית במקום, שכן הסכם השכירות היה לשנה ואופציה לשנה נוספת בלבד".

אלט-פינצ'וק קבעה עוד כי אילו לוזון וכביה, שהיו מיוצגים בידי עו"ד דורה, לא היו מפרים את חובתם למסור לתובעים את המידע ביחס לבקשה למתן צו ההריסה וביחס להליכים שהתנהלו, לא הייתה כל משמעות להתרשלות העירייה ולחוסר התיאום שנפל בין מחלקותיה השונות. לפיכך, היא חייבה את לוזון וכביה לשפות את העירייה בכל סכום שהיא תחויב לשלם לתובעים (ת"א 42781-03-10).