"התקשורת מעצימה את השנאה מול המגזר החרדי"

מספר מרשים של למעלה מ-800 אלף צופים התגודדו בסוף השבוע שעבר סביב ערוץ 2 בכדי לצפות בבכורות של שתי סדרות דרמת מקור חדשות - "כפולים" (קשת) ו"המדרשה" (רשת). במרכז שתיהן עומדים גיבורים ישראלים מהזן שמסעיר לאורך השנים רבים בארץ ובעיקר בעולם - סוכני ביון חסונים וחמורי מבט, שאין אתגר אותו לא יצליחו לפצח, או שאלה שתישאר בלתי פתירה.

לא כך הוא עקיבא שטיסל, הגיבור של "שטיסל", הדרמה ששבה לעונתה השנייה במוצ"ש ב-yes. שטיסל (השחקן מיכאל אלוני) מלא בתהיות ובדיקות עצמיות, והוא בטח לא מושלם או עשוי ללא חת כמו המרגלים מערוץ 2. מעבר לזה, עולמו לא מתנהל בקצב מותח ומסחרר, והוא חי בדלת אמותיו האיטיות, המלנכוליות והיפיפיות.

"אני מבינה את מה שקורה בשוק כרגע", אומרת דקלה ברקאי, העורכת הראשית של הסדרה, השותפה בחברת ההפקה "אבוט-המאירי-ברקאי" שהפיקה את הסדרה. "אני מבינה למה ערוץ 2 רוצה סדרות כאלה, יש לזה מקום ובטח אם הן עשויות טוב. אבל הייתי רוצה שבערוצים המסחריים לא יפחדו מסדרות כמו 'שטיסל'. בסופו של דבר הקהל מדבר והוא מספר מה אוהב, והוא אוהב סדרות עם עומק.

"זו בעיה כשעושים משהו רק בשם הקצב, בשם דקת הרייטינג הנוכחית. אתה לא מרשה לעצמך בחדר העריכה להיות עם דקה אחת של שקט, של משהו שהוא ההפך מאקשן. ומבחינתי דווקא בדקות השתיקה, שכביכול לא קורה בהן דבר, הדרמה מתחוללת. ערוץ 2 שבוי מדי בפחד לאבד את הצופה".

 שטיסל / באדיבות yes

- "שטיסל" זו סדרה שלא יכולה להיות משודרת בערוץ 2?

"אם זה היה משודר, זה היה יכול מאוד להפתיע את מי שמשבץ את הסדרות. אבל אני מבינה למה ערוצים מסחריים לא ייקחו סיכון וישימו 'שטיסל' על המסך שלהם. הפלטפורמה הזו של הכבלים והלוויין, שלא מחויבת לכל דקת רייטינג, הביאה לטלוויזיה אמנות שלא הייתה אף פעם. זה בסדר שיש סדרות כאלה".

בעונתה הראשונה, זכתה "שטיסל" של היוצרים אורי אלון ויהונתן אינדורסקי, בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וזכתה לאהדת הצופים, גם החרדים שהעבירו ביניהם כמו בשוק שחור הקלטות של פרקי התוכנית. היא מספרת את סיפורה של משפחה חרדית בשכונת גאולה בירושלים, אך מי שצופה בה מבין שהיא לא עוסקת כלל בעולם החרדי. "עד כמה שהשקענו המון מאמצים שהסדרה תהיה אותנטית - בשפה, בלבוש ובאוכל. עם כל ההקפדה, לא ניסינו לתת 'הצצה לעולם אקזוטי'. זו סדרה אנושית. היא מצליחה לספר לנו סיפור על רגעים קטנים, ולהעמיד מולנו מראה", היא מספרת ומתארת כיצד העולם החרדי, מאפשר געגוע למשהו איטי יותר ותמים, שנמצא בזיכרון הרחוק של הצופה החילוני.

שבתות במגזר החרדי

על מנת ללמוד על העולם החרדי, התארחו כל יוצרי הסדרה ובהם ברקאי עצמה בבתי משפחות חרדיות במאה שערים, ושהו אצלן במהלך השבת. "פגשנו שם אנשים שהתקשו לדבר עברית, שממש מגמגמים בעברית. שפת האם שלהם היא יידיש, אז היה לנו קצת יותר קשה להיכנס אליהם".

- וכשהם שאלו למה אתם באים, הסברתם שבשביל תוכנית טלוויזיה?

"כן. לכן אני אומרת שהיה שלהיכנס פנימה ממש עמוק זה לא היה קל, היו כמה אנשים טובים שמתוך היכרות אישית הם פתחו את הדלת שלהם, אבל המפגש הקל ביותר היה דווקא מול האנשים שנמצאים בתוך מאה שערים, בתוך החברה החרדית, אבל הם כבר לא לגמרי חרדים ואפילו לא באמת דתיים. הם נשארים שם מתוך אי-רצון לעזוב את המשפחות או הקהילה, ואולי גם מתוך אהבה".

על סט הסדרה נכח ללא הרף יועץ שפה שגם אימן את השחקנים במחוות הנכונות, בהטיות העברית, וכמובן ביידיש. "שומר כשרות על הסט", קראו לו שם. "כל מחלקה - שחקנים, הלבשה, איפור, במאי - כל אחד עשה תחקיר ונכנס לעומק בתחום שלו, ועשה עבודה מאוד רצינית, ושומר הכשרות ישב על המוניטור בסט ודאג שהכול יהיה תקין".

- והיו מקרים שאמרתם לו, תוותר כאן, כי הצופים פשוט לא יבינו את זה?

"כן, היו. בסוף אנחנו עושים טלוויזיה. באמת השקענו המון מאמץ שזה יהיה מאוד קפדני, מאותו מקום שאתה רוצה להגיע לאמת בכל דבר".

- זה שינה משהו באופן שבו את רואה חרדים היום?

"אני מביטה בעולם החרדי אחרת לגמרי. להסתובב פעם ולקרוא פשקיווילים נגד צבא, בעד צניעות, עכשיו אני קוראת את הפשקיווילים האלה אחרת. אני מבינה שהם רק ממקום שהוא מאיים, אלא גם ממקום שהוא מפוחד, של ציבור שרוצה לשמור על עצמו ומאמין שזאת הדרך שלו. זה לא רק 'הדבר המפחיד הזה' שכל-כך נגדנו. אנשים כבר אמרו לי אני לא אסתכל על חרדים יותר כמו שהסתכלתי עד היום".

- את חושבת שהתקשורת עושה עוול לחרדים?

"חד-משמעית - כן. ולערבים. ולמגזרים שהם 'לא אנחנו'. עוול נוראי אני חושבת. מעצימה את השנאה, מעצימה את הפער, מעצימה את הזרות ואת השונות. 'הם לא כמונו, הם לא עובדים כמונו, לא משרתים כמונו'. לא שאני לא מסכימה עם זה, אבל לא זו הדרך לפתור את זה. זו דרך שהיא מרחיקה, לא דרך שהיא מקרבת".

- מה העוול הכי גדול שלדעתך עושים לחרדים?

"זה אפילו ברמה של השוויון בנטל. ובסופו של דבר לדעתי זו העצמה של הפער ושל השנאה, ושל להגיד כמה הם שונים מאתנו, ועד שהם לא יהיו כמונו. אין איזה שהוא מקום שכן 'שטיסל' מביאה, שמקרב. הדרך שבה התקשורת מעצימה, את הזרות ואת השונות, ואת 'הכמה הם לא בסדר', וכמה אנחנו 'כן בסדר', לדעתי זה תגרום להם להיות יותר מבוצרים בתוך עצמם, יותר שונאים אותנו, יותר מפחדים מאתנו. הדרישה של התקשורת שהאחר יהיה כמוך, היא דרך מוטעית".

- אתם לא תכניסו ל"שטיסל" סוגיה נפיצה כמו למשל גיוס לצבא.

"נשמרנו ממפגש עם העולם החיצון. אין חילונים בסדרה".

- במהלך העונה הקודמת ששודרה כבר לפני שנתיים, היו קולות בציבור החרדי שיצאו נגד עצם הפקת הסדרה, לצד אהבה גדולה ואף הכרת תודה מגורמים בציבור עצמו. כשהחילוני צופה בזה, והוא נחשף לעולם החרדי ויורדים לו אסימונים, מה זה עושה לחרדי, כשהוא צופה בסדרה כזאת זה יכול לעשות איזה שהוא שינוי שם אצלם?

"אני מקווה שכן. 'שטיסל' היא נקיה. לא הלכנו למקומות של מיניות בחברה החרדית, לא חיפשנו דם. מנגד, ברור שמישהו חרדי יגיד שעצם זה שיש גברים ונשים על המסך זה כבר לא נקי בכלל".

- אתם חושבים על זה שחרדים צופים בזה ולכן נזהרים במה שאתם מציגים?

"כשהיוצרים כותבים הם כן מונעים מזה באיזה שהוא אופן. יש להם הרבה מאוד כבוד ואהבה למקום שהוא בא ממנו, אז הוא שומר על זה, ובהרבה מאוד צמתים בדרך של החלטות. אבל בסופו של דבר אנחנו עושים טלוויזיה חילונית לחילונים, אנחנו לא באים לשרת את הציבור החרדי".

הטלוויזיה המסחרית שונה

ברקאי היא מפיקה בתעשיית הטלוויזיה המקומית כבר זמן רב. לפני ההצלחה של "שטיסל" הפיקה אבוט-ברקאי (שלה ושל איתן אבוט, חברה-בת של אבוט-המאירי, אחת מחברות ההפקה המובילות בישראל שהפיקה את 'המירוץ למיליון' ואת 6 העונות הקודמות של 'הישרדות') את "סרוגים" המצליחה ששודרה אף היא ב-yes, וחוללה מהפכה של ממש ביצירה הישראלית כשהביאה את חייהם של הפנויים-פנויות בני הציונות הדתית אל המסך.

"כמפיק יש כל הזמן את הפחד העכשווי", אומרת ברקאי. "הפחד הנוכחי הוא שהעוגה תתפרס ליותר ויותר חלקים ואנחנו נצטרך להיות עוד יותר יצירתיים באיך שאנחנו עושים סדרות בפחות כסף. תפקידו של המפיק הוא לדאוג וכל הזמן יש סיבות לדאגה. כבר ראיתי תקופות קשות בטלוויזיה, אולי אני תמימה, אבל אני באמת מאוד מאמינה שהדבר הכי חשוב הוא הסיפור".

כשברקאי מדבר על העוגה שתלך ותתחלק לפיסות זעירות היא מתכוונת לכניסה של כוחות שיטלטלו את שוק הטלוויזיה הרב-ערוצית. "מרגישים את ההגעה של גופים כמו נטפליקס, במיוחד בתגובה של גופי השידור", היא מגלה. "הם מודעים לזה שזה הולך להגיע. אני יודעת שסלקום רוצה לעשות לפחות סדרת דרמת מקור אחת, ואני מניחה שהכניסה של נטפליקס לארץ תביא דרישה או רצון כזה. כרגע זה מביא איום וחשש".

- ומה עם שוק ההפקה?

"אנחנו נערכים לעולם שהתקציבים ירדו בו. מצד אחד זה מאוד משמח, ריבוי ערוצים וריבוי תחרות. מרגישים שיש עשייה של דרמות ושמבינים יותר ויותר שלדרמה יש כוח שהוא מעבר לרגולטורי והמחויבות, אלה מתוך ההצבעה של הצופים בשלט. yes התחילו את דרכם כגוף שמתעסק ברכש ושיווק את עצמו ככזה, הנתונים שלהם מראים שהצופים מעדיפים סדרות ישראליות".

לדבריה, דווקא העונה הנוכחית של "שטיסל" נעשתה בתקציב גבוה יותר מזה של העונה הראשונה. "זו סדרה עם תקציב בסדר גמור, זה ניכר. הרבה ימי צילום וזמן שמושקעים בכל סצינה. זה עלול ללכת ולהיעלם. אנחנו נערכים היום במחשבה לעולם בו זה לא יהיה ככה כל הזמן. מעבר לתחרות החדשה ברב-ערוצית, יש חשש נוסף שמרחף מעל הטלוויזיה המסחרית והוא צפיית הבינג' (צפייה בעונה שלמה ברצף - ל"א) שלא יצרכו דרמות בצורה רגילה. אנשים יקליטו ויורידו ברצף, וכמובן שהמפרסם רוצה צפייה בזמן אמת, עם מקבץ פרסומות".

- היום את עובדת עם הטלוויזיה המסחרית?

"כן. התחלנו לעבוד מול קשת על סדרה. העבודה היא אחרת".

- מרגישים יותר את גוף השידור?

"חד-משמעית".

- ואיך התקציבים?

"הרבה יותר נמוכים. הם מדברים על איך לשמור את הצופה כל רגע. דרמה היא ז'אנר יקר, והם מדברים הרבה על זה שהם לא מחזירים את הכסף של הדרמה בשעת השידור. אתה מרגיש את האהבה שלהם לדרמה, הם לא עושים את זה רק כדי לסמן V ולהמשיך הלאה, אבל זה תחת חרב, זה לא החופש שאנחנו נהנים ממנו כל-כך ב-yes".

"כמעט לא נשארו בשוק מפיקים קטנים"

ברקאי מודה שהיא "לא אוהבת לצפות בריאליטי. אני נהנית מתוכניות מוזיקה שהן ריאליטי. אני אוהבת מוזיקה. אבל בגדול אני לא אוהבת ריאליטי".

- איך את מסתדרת פה במשרד שמפיק כמה מתוכניות הריאליטי המצליחות ביותר?

"מעולה. זה בסוף הכול אנשים, והשותפים שלי מאוד אוהבים דרמות, ואני מאוד אוהבת אותם".

- אבל בסוף זה הריאליטי שמפרנס פה את המשרד.

"אתה צודק, אז אולי לא יפה שאני מדברת כך", היא מחייכת. "להיות מפיק קטן כמוני שעושה דרמות בארץ, זה כמעט בלתי אפשרי. זה הולך ונעלם. כמעט לא נשארו מפיקים קטנים, כמו שפעם היינו, כמו שכבר אין בתי מרקחת קטנים. אז אני נהנית מזה, ברור. זו חברה חזקה שמאפשרת לי לעשות יצירות נהדרות ולא לחשוב רק על החודש הבא ועל הכסף. אחרת הייתי צריכה לעשות דברים אחרים ולא רק דרמות - אלה להקים מפעל קטן שיש בו אולי קצת ריאליטי, קצת תוכנית בישול, ועוד קצת דרמות בשביל לשרוד. היו אני יכולה להרשות לעצמי, להיות במקום רגוע".

דקלה ברקאי

גיל: 45

מצב משפחתי: בזוגיות+2

תפקיד: מפיקת קולנוע וטלוויזיה ישראלית. שותפה בחברת ההפקות "אבוט-ברקאי"

פרויקטים בולטים: הפקה של הסדרות "הפוך", "סרוגים", "מתי נתנשק" ו"שטיסל". הפקה של סרט הקולנוע "סיפור קיץ" והסרטים התיעודיים "רעות" ו"הביטחוניים".