תביעות ייצוגיות: וינשטיין לא נגד התעשרות התובעים ועורכי הדין

שכר-הטרחה שנפסק לעורכי-הדין המייצגים תובעים ייצוגיים, כמו גם הגמול הניתן לתובעים הייצוגיים עצמם, נוסק לשחקים בשנים האחרונות. סכומים דמיוניים של 2-3 מיליון שקל ויותר, נפסקים לתובעים לעתים קרובות יותר ויותר, ושכרם של עורכי-הדין מגרד במקרים מסוימים מספר דו-ספרתי של מיליוני שקלים, שהם עד כ-15% מסכום הזכייה בתביעה. ברוב המקרים, ההישג לקבוצה המיוצגת מושג באמצעות פשרה, כשהחשש הוא שסכום שכר-הטרחה והגמול ידחפו את המייצגים למהלך המיטיב עימם, אך אינו מיטיב בהכרח עם הקבוצה המיוצגת.

לחשש הזה נדרש היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, במסגרת עמדה שהגיש לבית-המשפט העליון בשבוע שעבר. לטעמו של וינשטיין - אין במניע הכלכלי של התובע ועורך-דינו כשלעצמו, כדי להוות עילה לדחיית ההליך הייצוגי. זאת, אפילו כאשר עורך-הדין הוא יוזם ההליך, אגב חשש לביצוע עבירה של שידול לקוח, בניגוד לאיסור שבחוק לשכת עורכי-הדין.

עמדתו של וינשטיין הוגשה לביהמ"ש העליון, באמצעות עו"ד יואב שחם מפרקליטות המדינה. היא נמסרה בעקבות הוראת בית-המשפט העליון, שעתיד לדון בשורה של נושאים עקרוניים הנוגעים להליכים ייצוגיים, בהרכב מורחב של שבעה שופטים.

היועץ כותב בעמדתו, כי "הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית ביוזמת עו"ד, משיקולי גמול ושכ"ט, אינה צריכה להביא לדחיית בקשת האישור, רק מסיבה זו, כל עוד מדובר בתובענה ייצוגית ראויה, בעלת עילה משפטית מוצקה, שצפויה לקדם את האינטרסים של הקבוצה". לתפיסת היועץ, "אין בדבר קיומו של מניע כלכלי להגשת התובענה הייצוגית, בכדי להצביע על חוסר תום-לב מצד התובע המייצג ובא-כוחו".

וינשטיין מציין עוד, כי איחוד האינטרסים של התובע הייצוגי ובא-כוחו, נועד לתת תמריץ כלכלי למיצוי זכויות הקבוצה המיוצגת, וכי תובעים ייצוגיים אינם מצופים לפעול ממניע אלטרואיסטי. כך עולה גם מרוח החוק, מדברי ההסבר לחוק, ומפסיקת בתי-המשפט לאורך השנים, כפי שמפרט וינשטיין. היועץ עמד על המנגנונים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות, למנוע את "בעיית הנציג". קרי, את החשש שהתובע ובא-כוחו יפעלו לקדם פשרה המיטיבה עימם, אך אינה סבירה מבחינת הקבוצה שהם נדרשים לייצג.

בין היתר צוין ההסדר שלפיו פשרות בהליכים ייצוגיים מפוקחות על-ידי בית-המשפט, שנדרש לאשרן ולבחון את סבירותן, בטרם יקבלו תוקף. וינשטיין טוען, כי כל עוד קידום האינטרסים הכלכליים של התובע המייצג ובא-כוחו אכן אינו בא על-חשבון קידום האינטרסים של הקבוצה, אין סיבה לראות דבר שלילי במניע ההתעשרות של התובע ועורך-דינו וכי בית המשפט, הוא המפקח על הייצוג הנאות של אינטרס הקבוצה המיוצגת.

בעיקרה, עמדתו של וינשטיין איננה מתיימרת ליצור חידוש משפטי, והיא נסמכת על רציונלים ונימוקים הגיוניים החוזרים ונשנים שוב ושוב בספרות המשפטית, וכן בשורה ארוכה של פסקי-דין, לרבות של בית-המשפט העליון. כך לדוגמה, מצטט וינשטיין מדברי השופט יורם דנציגר בפסק-דין מ-2012, שלפיהם "הניסיון להציג את התובענה הייצוגית ככלי חברתי המנותק מכל זיקה עסקית-כלכלית, אינו הולם את המציאות המשפטית והחברתית אשר במסגרתה צמח הכלי הנדון". באותו פסק-דין הוסיף השופט דנציגר, כי כלי התובענות הייצוגיות "בא לאוויר העולם במטרה לרתום את האינטרס הכלכלי-הפרטי של התובעים המייצגים ושל באי-כוחם לשם קידום מטרות ציבוריות, ובכך להביא לאכיפה יעילה של הוראות הדין".

אולם ישנה נקודת-התייחסות מסוימת, שבה עמדתו של וינשטיין מבקשת ללכת צעד נוסף לכיוון ההכרה במניע ההתעשרות של עורכי-הדין בתביעות ייצוגיות, וזו נוגעת ל"עצימת עין" מסוימת נוכח האפשרות לביצוע עבירה אתית של שידול לקוח להגיש את התביעה, דבר שחל עליו איסור מכוח חוק לשכת עורכי-הדין.

היועץ מפרט: "אף אם מדובר באיסור משמעתי (ובלי להביע כל עמדה בכך), אין פירושו של דבר, שעובדה זו צריכה לגרור עימה מיניה וביה, את דחיית בקשת האישור. ככל שמדובר בבקשת אישור ראויה ומבוססת, המקדמת את טובת הקבוצה, בדרך-כלל, לא יהיה מקום שלא לאשרה רק מחמת האיסור המשמעתי שבוצע ע"י עוה"ד בתחום השידול או בתחום אחר (ככל שבוצעה עבירה כאמור), שהרי בכך נפגע בטובת הקבוצה ובהרתעת הנתבעת, המהוות את התכליות העיקריות של החוק".

את הצעד הזה מסייג וינשטיין בכך שלעתים יכולה העבירה האתית, ככל שאכן בוצעה, להעיד על ייצוג לא-הולם על-ידי עורך-הדין. במקרים כאלה מציע היועץ להקפיד על רוח חוק תובענות ייצוגיות, ולבחור בסעד שמבטיח את שמירת הזכות של הקבוצה המיוצגת, דוגמת החלפת התובע הייצוגי. הכול כמובן, בכפוף לנסיבות המקרה הקונקרטי, מבהיר היועץ.

בעניין זה, ציטט וינשטיין מפסק-הדין פריניר, שבו דן כבר העליון במתח שנובע מייזום התביעה ע"י עורך-דין והחשש האתי העולה מכך, אך לא קבע הלכה מחייבת. בפסק-הדין הביע השופט חנן מלצר את דעתו, שיש ללכת אחר הדין האמריקאי, שתחום התובענות הייצוגיות בישראל שואב ממנו רבות, ולאפשר ייזום תביעות בידי עורכי-דין. אלא שבניגוד למצב בישראל, ברוב מדינות ארצות-הברית, כללי האתיקה אינם אוסרים על עורך-דין לשדל לקוחות. הדימוי של עורך-הדין האמריקאי "רודף האמבולנסים" (ע"ע דמותו האהובה של עו"ד סול גודמן מהסדרה "Better Call Saul"), הוא-הוא התופעה שחוק לשכת עורכי-הדין, המתיימר לשמור על כבוד מקצוע עורך-הדין, מבקש להימנע ממנה.

רבים מעורכי-דין המייצגים בתחום התביעות הייצוגיות, סבורים כי ללא שידול הלקוחות, כמות התביעות הייצוגיות שיוגשו תפחת משמעותית. לדברי עורכי-הדין, בתי-המשפט וכן לשכת עורכי-הדין, כבר הכירו הלכה למעשה בצורך לשדל לקוחות בשם האינטרס של הקבוצה המיוצגת. להערכת עורכי-דין אלה, בית-המשפט העליון צפוי לסלול את הדרך להכרה רשמית בהפיכת האיסור על שידול לאות מתה עלי ספר החוקים, לפחות בהקשר של תביעות ייצוגיות, וסביר שבמוקדם או במאוחר, גם בהקשר של תביעות נגזרות.

היועץ: יצירת עילה מלאכותית פוגעת בתום-הלב של התובע הייצוגי

סוגיה נוספת שאליה נתבקש היועמ"ש להתייחס בעמדה שהוגשה לעליון, נוגעת ליצירת עילה אישית באופן פיקטיבי, לשם הקניית הזכות להגיש את בקשת התביעה כתובע ייצוגי. לדוגמה, התקשרות בעסקה שהפרסום בנוגע אליה מטעה, תוך שהתובע מודע להטעיה, ולמעשה - לא הוטעה בעצמו מן הפרסום. זאת, אך ורק כדי ליצור עילה אישית פיקטיבית לשמש כתובע ייצוגי.

לדברי וינשטיין, במקרים כאלה, יצירת העילה באופן פיקטיבי אכן עשויה להביא לדחיית בקשת האישור, מחמת היעדר עילה אישית או בשל הפגם בתום-הלב של התובע. מכל מקום, הוא מבהיר, ישנה האפשרות של החלפת התובע הייצוגי באחר, ועל בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו, בשימת לב למאמץ שראוי לעשות כדי שלא לפגוע בקבוצה המיוצגת.