פוטין יוצא למלחמה כלכלית

אם זה לא היה מסוכן זה היה מצחיק בהרבה: המחשבה על השתוללות הזעם של שני אישים, שהתנהלותם, והתנהלות מדינותיהם, מזכירה כל-כך אלה את אלה. בכמה הבדלים, חשובים אך קריטיים: טורקיה היא מעצמה אזורית, נכון, אבל רוסיה היא מעצמה עולמית. רוסיה היא דב לבדד ישכון, מטיל אימה, אבל בלי בעלות-ברית למעשה, וטורקיה חברה בברית נאט"ו. ושיקולים של יוקרה אישית, ושל כבוד לאומי פגוע, קובעים רבות אצל שניהם.

גם תחושת העבר המפואר של אימפריות רבות-עוצמה, שלימים הושפלו על-ידי המערב המתנשא; של ראייה היסטורית המבקשת לחזור ולו חלקית אל ימי התהילה; של ראייה אסטרטגית מה היעדים ואיך להשיגם (בשני הסעיפים האחרונים התלמיד קר הרוח והאסטרטג ולדימיר פוטין, מקבל ציונים טובים בהרבה מהתלמיד רג'יב ארדואן); שליטה בלא יריבים של ממש על ארצם; הידוק הלפיתה על התקשורת, מערכת בתי-המשפט; רמיסת יריבים פוטנציאליים, הנטייה המקרית אבל המעניינת של יריביהם מבית למות בטרם עת בדרכים יצירתיות; וכן - גיוס הלאומיות והפטריוטיות נגד בוגדים מבית ויריבים מבחוץ.

ישראלים רבים מסתכלים בסיפוק על ארדואן המתפתל. זה מזכיר לנו תקרית מהעבר הקרוב, פרשת ה"מאווי מרמרה", אותה אונייה טורקית במשט לעזה, אותה תקרית שארדואן מוכן לסיים, לכאורה, אבל בפיו דרישה אחת חוזרת: התנצלות. לא הבעת צער, לא פיצויים דיסקרטיים, לא הבעת חרטה, לא בערך ולא על-יד - התנצלות בריש-גלי ובקול רם. וזו בדיוק, אבל בדיוק, דרישתו של פוטין המשתולל בזעם על הפלת מטוס-הקרב הרוסי, ומותם של שני לוחמיו.

וארדואן, בשעת כתיבת שורות אלה מגיע עד התנצלות, אבל לא אומר אותה. הוא מביע צער, הבנה, אומר שהלוואי שהתקרית לא הייתה קורית, מציע להיפגש עם פוטין ליישר הדורים בשולי ועידת האקלים בפריז מחר (ופוטין מסרב, אלא אם תהיה התנצלות), עובר מתחינות לאיומים משלו, מתלונן שפוטין סינן אותו כשניסה להתקשר אליו אחרי הפלת המטוס הרוסי - לשווא. נוסף לכך שפוטין מביע זעם דיפלומטי ומזמן שגרירים, תוך פחות משבוע רוסיה מנחיתה שורת מהלומות על שכנתה, יריבתה מימים.

זו הכלכלה טמבל, אמר ביל קלינטון במסע הבחירות מול הנשיא המכהן, מנצח מלחמת עיראק הראשונה ג'ורג' בוש - וקלינטון ניצח. ופוטין יוצא למלחמה כלכלית. מינואר 2016 יבוטל משטר הוויזה החופשית בין רוסיה לטורקיה. כל טורקי שירצה לבקר ברוסיה יזדקק לאשרה, וכל רוסי בטורקיה. יצוין, כי התיירות הרוסית מהווה נתח נכבד מאוד מהתיירות לטורקיה. כדי לוודא שמיליוני התיירים הרוסים לא ינהרו עוד לחופי אנטליה, ויסייעו בכך לכלכלה הטורקית, יוטל איסור על טיסות-שכר בין המדינות, וסוכנויות הנסיעות ברוסיה קיבלו הוראה להפסיק לאלתר מכירת חבילות-נופש בטורקיה.

פוטין חתם גם על שורת איסורים והגבלות על יבוא מטורקיה, בעיקר מוצרי חקלאות. ומינואר 2016, איסור על העסקת עובדים טורקים נוספים ברוסיה. תוגבל פעילות חברות טורקיות ברוסיה, יהודק הפיקוח על משאיות טורקיות המובילות סחורה לרוסיה. ובצנרת, והמילה הזו נבחרה בקפידה, מחכה השוט הגדול באמת של רוסיה - עצירת הגז. טורקיה תלויה ברוסיה לאספקת גז טבעי. 70% מהגז שטורקיה צורכת מגיעים מרוסיה. טורקיה היא יבואנית הגז השנייה מרוסיה אחרי גרמניה. והחורף מגיע. עצירת זרם הגז תשאיר את טורקיה עם רזרבות לשבועיים בלבד, מתכון רע לפופולריות של ארדואן שאמנם ניצח בבחירות, אבל מצבו לא איתן כשהיה.

(בהערת סוגריים נוסיף שנושא האיום, או האיום המשתמע, לעצירת הגז מרוסיה מעלה שאלות מעניינות בנושא ביקוש טורקי אפשרי למאגרי הגז הישראליים, אבל זה חורג מתחומי מאמר זה).

עד כמה פוטין מעוניין להסלים את המצב? לא ברור. זהו פוטין, ושיקוליו מבוססי אסטרטגיה והיסטוריה מצד אחד, אבל הוא גם מונע מאוד משיקולי כבוד לאומי ויוקרה אישית. וכאן שני האישים שרטטו קו בחול משיקולים מאוד רציונליים: ארדואן וטורקיה חייבים להדגיש שהם מעצמה אזורית, ואי אפשר להתייחס אליהם כאל וסאלים. שעל רוסיה להבין שהיא אינה יכולה לחדור כחפצה למרחב הימי והאווירי של טורקיה, בעודה מפציצה את בני עמם של הטורקים, קרוביהם הטורקמנים ומבצעת טיהור אתני מהאוויר עבור אסד, בדיוק בשטח שטורקיה סימנה כרצועת הביטחון שלה.

ורוסיה מבהירה, בדרכה המגושמת והאלימה, שסוריה היא באחריותה ובטיפולה. שהיא, רוסיה, תפציץ את מי שיתחשק לה מתי שיתחשק לה ובעוצמה שתיראה לה, והיא אינה מתחשבת בשום מדינה וגורם בדרכה להשגת יעדה - בסיס ימי מאובטח בים התיכון במדינה צייתנית.

הדברים אינם פשוטים עד כדי כך. רוסיה רוצה מאוד שיתוף-פעולה עם המערב, אך בתנאיה, במאבק הסורי. פוטין אינו שש לשקוע עוד יותר בבוץ הסורי השואב אליו כל מי שמתקרב למעורבות במה שהייתה מדינה, וכעת זהו קרב-רב נורא, וטורקיה מלקקת את פצעי הדיפלומטיה הכושלת שלה בשנים האחרונות, שהותירה אותה מבודדת.

אבל כל אחד נתן כאן הצהרת כוונות. וארדואן ממצמץ ראשון - שזה טוב בדרכו, כי המשמעות היא, שהוא עדיין מחובר למציאות האסטרטגית.

וברית נאטו נותנת גיבוי מסויג מאוד-מאוד לארדואן. היא אינה מתלהבת מחזון מלחמה בין נאט"ו לרוסיה במזרח הים התיכון ובכל מקום אחר. ארדואן צודק בדבר אחד: היחסים בין טורקיה לרוסיה, בעייתיים ככל שיהיו, מוכתבי היסטוריה ככל שיהיו (בין מלחמות נפוליון למלה"ע הראשונה, תוך מאה שנה, לחמה טורקיה בכעשר מלחמות גדולות. רובן נגד רוסיה ובנות חסותה) חשובים, אפילו קריטיים לשתי המדינות.

ולטובת האזור הנפיץ הזה, לטובת העולם, כדאי שמישהו, הסולטן, הצאר, או שניהם יתחילו בזהירות לרדת מהעץ הגבוה.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1