אם צריך הייתי להאמין ל"דיבור" שהסתובב בעיר (בקרב כל מאה הפודי'ז השרופים, זאת אומרת) על מסעדת דיינינגס, היפנית של מלון נורמן, אפשר היה לחשוב שמה שמגישים בה הוא לא פחות מהלווייתן ושור הבר, שאת בשרם אמורים הצדיקים (שלנו, לא אלה שמסתפקים ב72- בתולות) לזלול בגן עדן.
דיינינגס, שנפתחה לפני כשנה, היא סניף תל-אביבי, היחידי בעולם, של מסעדה בעלת שם זהה בלונדון, והיא נחשבת לאחת היפניות הטובות בלונדון, או בעולם. או משהו כזה. המעריצים דיברו על השף היפני של ה"רשת" הקטנה שבהתהוות, יהודי טוב (סתם, לא באמת יהודי) בשם מאסאקי סוגיסאקי, שהגיע לכאן בכבודו ובעצמו לשבועות ארוכים כדי להכשיר את הצוות המקומי, שאף הוא, בחלקו לפחות, יפני למהדרין.
גם מי שהתלהב, וגם מי שפחות, והיו כמובן גם כאלה, טרח לציין ולהזכיר שמדובר בארוחה שמחירה כ-1,000 שקל לזוג. היו גם כמה שסיפרו שאפשר בקלות להוציא סכום דומה על גולגולת אחת בלבד. עובדה קטנה זו, וכמובן גם האיטיות המפורסמת שלי, גרמו לי לעכב קצת את הביקור במסעדה. ובכן, הנה, מתברר שידעתי מה אני עושה. לפני כמה שבועות נזכרו כנראה בעלי הבית שהם עדיין לא בלונדון. לא, הם לא הורידו את המחירים, חלילה וחס ירחם השם, הם פשוט פתחו בצהריים עסקיות, אותו מוסד מבורך המאפשר לך לשלם הרבה פחות על כמעט אותו דבר.
התכנסנו איפה זוגתי ואני, ותאמינו או לא, אפילו השארנו את הילדים בבית (טוב, בבית ספר. בכל זאת, השעה הייתה בסך הכול חצות היום). קיבלנו שני מקומות על הבר, ממש מול הטבח המלוכסן והמקסים, שאכן הרשים אותנו עד מאוד באסתטיקה הבלתי מתפשרת שלו בעודו חותך לאלפי חתיכות ענב בודד אחד.
הזמנו שתי עסקיות. עסקית סשימי ועסקית בנט - אותה קופסת אוכל מפורסמת על שלל מדוריה. שתיהן כללו גם סלט עלי תרד ואצות ברוטב שומשום שחור ולבן ומרק מיסו, ושתיהן היו נהדרות. המלצרית החביבה עד מאוד המליצה לנו לשתות את המרק ישר מהקערה כמנהג היפנים. לא רציתי לספר לה שגם אצלנו בשטייטל שתו ככה, אבל שמחתי מאוד על הצעתה, שגובתה בהיעדר כפות. סחתיין.
עסקית הסשימי כללה נתחי טונה, סלמון, בס, ילוטייל, שרימפס וצלופח מעושן, שנחו על ערימת אורז מצוין (שפנכה ממנו הוגשה גם עם עסקית הבנטו). כולם טריים שבטריים (להוציא כמובן, אני מניח, את הצלופח, שקצת מוגזם לדרוש שיהיה גם הוא טרי, אבל זה לא הפריע לו כלל). קצת ווסאבי, קצת סויה, קצת ג'ינג'ר כבוש, קצת פרוסות מלפפונים דקות. סשימי, נו, אתם יודעים.
מה אומר ומה אדבר. סשימי בעיניי הוא מבחנה האמיתי של כל יפנית רצינית. זה של דיינינגס היה טוב, אפילו טוב מאוד. אבל לצאת מגדרי ולטעון שלא אכלתי כדוגמתו בישראל - את זה לא אוכל לטעון.
קופסת הבנטו כללה שישה מדורים, ובהם בשר בקר ברוטב שאבו-שאבו; שלושה רולים של סושי שהיו מלאים רק באורז כשהדג, הקצוץ הפעם לטרטר משחתי, נח מעליהם ועליו רטבים פיקנטיים שונים ונהדרים, ושתי חתיכות טאמאגו, אותה חביתה יפנית מפורסמת; נתח קטן של בלק קוד צרוב ברוטב מיסו מתקתק ונפלא ולצידו חמוצים קצת יפניים בטעמם; שלוש פרוסות טונה צרובה עם פטרייה קטנטנה לצדם; שלוש פיסות ניגירי - ערימת אורז מאורכת ועליהם טונה, סלמון ויילו טייל וכן טמפורה ירקות שכללה חציל, קישוא ושני סוגי פלפל (לדעתי סוג של פדרון וסוג של פלפל אדום מתוק קטן). הכול היה חביב, צבעוני, טעים ומשעשע בוויזואליות היפה שלו. ועדיין, שום דבר שגורם לך לגרד את הפדחת ולשאול את עצמך איך הם עשו את זה. אולי גם לא צריך.
קינחנו בסורבה מרענן להפליא של שמפניה ויוזו עם עלי שיסו. אולי הדבר היחיד שכדאי להכניס לפה אחרי ארוחה שכזו כדי לא להעלים לגמרי את הטעם.
דיינינגס היא מסעדה אלגנטית להפליא, עם שירות קשוב ומקצועי, טבח יפני שכיף להתבונן בעבודתו (וגם מראהו מצודד), ונוף מקסים על לבה של העיר למי שיושב על המרפסת. איני יודע אילו ניסים מתרחשים כאן בערב, אבל בצהריים מדובר בעוד סושייה טובה מאוד. לא עניין לזלזל בו, יש בסך הכול שתיים-שלוש כאלה בין כל מאות הסושיות הצצות בארצנו כפטריות שיטאקי אחרי גשם, ועדיין, ב"סך הכול" סושייה טובה מאוד. לא פחות, אבל גם לא יותר. לפחות בצהריים. בטח לא מהפכה בנוף הסצנה היפנית המקומית.
כדאי להכיר
דיינינגס
פרטים: קומה שלישית במלון נורמן, נחמני 25, תל-אביב. טל'03-5435400 ; א'-ש' 12:00-15:00, 18:00-23:30. העסקיות מוגשות כמובן רק בצהריים.
מחירים: עסקית סשימי 140 שקל, עסקית בנטו משודרגת - 160 שקל, בקבוק בירה יפנית - 34 שקל, סורבה - 55 שקל (ובקיצור, בתוספת טיפ של 15% זה כבר מגיע לכמעט 500 שקל. לא ממש "מציאה")
השורה התחתונה: טוב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
