שורפים פחמנים ורוצים צדק

הודו מכורה לפחם מלוכלך, והיא על הכוונת בוועידת האקלים בפריס

פקקים בכניסה לניו דלהי / צלם: רויטרס
פקקים בכניסה לניו דלהי / צלם: רויטרס

לפנים, כאשר רוב הקוראים עדיין לא נולדו (אני מקווה), היינו מלגלגים על נטייתם של האנגלים להעמיד את מזג האוויר במרכז שיחותיהם החברתיות. זה היה ביטוי של עקרות ושל עצירות ביחסים בין-אנושיים. הוא הניב את מימרת הכנף, מבית מדרשו של מרק טוויין (בהחלט לפני שרוב הקוראים נולדו), "הכול מתלוננים על מזג האוויר, אבל איש אינו עושה דבר בעניין הזה".

לא כל הקלישאות תקפות לנצח. השבוע עמד נשיא ארה"ב בפריס, והכריז שלמין האנושי ניתנת בזה ההזדמנות האחרונה להינצל מידי מזג האוויר. אל COP21 הגיעו יותר מ-150 ראשי מדינות וראשי ממשלות. במרכז ההתעניינות עמד הפעם ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, שהסכמתו היא תנאי ולא יעבור לכל הסכמה רחבה. העתיד תלוי בהסכמה כזאת.

אבל מה לנו העתיד, כאשר ההווה מעיק על הודו השבוע הזה ממש, עם תזכורת צוננת על המחיר שהיא משלמת. הרשימה הזו נכתבת מן העיר עכורת-האוויר ביותר עלי אדמות. זה שבועות אחדים שדלהי אפופה בענן של עשן ושל אבק. שבועות ארוכים עברו מאז נראתה תכלת השמיים. השמש היא עכשיו כדור אש מעיק, הצף מעל העשן. הנשימה קשה. חלק עצום של תושבי העיר מתקשים לסיים משפט אחד מבלי להשתעל. שיא חדש נרשם במכירות של מסכות נשימה, לבני המזל שידם משגת. אחרים רק עוטפים את ראשיהם בצעיפים או במטפחות.

צ'נאיי טובעת

שטפונות הרי-אסון פוקדים השבוע את הכרך הדרומי הענקי צ'נאיי (Chennai), עם אוכלוסייה של חמישה מיליון בני אדם. עד הבוקר טבעו 270 בני אדם. העיר, בירת המדינה הגדולה טאמיל-נאדו, היא ממרכזי התעשייה העיקריים של הודו. בספר החזונות של הודו נועד לה מקום של סינגפור על חוף מפרץ בנגל. היא מארחת תעשיות רכב זרות. מרכז התקשורת הבינלאומי של הבנק העולמי פועל ממנה.

עכשיו צ'נאיי מנותקת מן העולם החיצון. נמל התעופה שלה יישאר סגור עד תחילת השבוע הבא. עדויות מצ'נאיי מדברות על תוהו-ובוהו, ביוב מציף בתי מגורים, ועיר הבירה של מדינת טאמיל-נאדו הגדולה מתקשה לצוף על פני המים. נרנדרה מודי עצמו, אם גם ללא חמדה, אישר את הקשר בין שינוי האקלים ובין חומרת השטפונות. עונת המונסון של סוף השנה בדרום-הודו תמיד מועדת לפורענות. אבל הפורענויות של השנים האחרונות היו קשות במיוחד.

בצפון הודו, בסמיכות מקום להימליה, טבעו לפני שנתיים 6,000 בני אדם, רובם צליינים הינדואיים, כאשר אחד מיובליו של נהר הגאנגס עלה על גדותיו במדינה ההררית הקטנה אוטאר אקנד (שישראלים מכירים היטב בזכות העיר רישיקש, הנמצאת בתחומיה). הקשר להתחממות כדור הארץ לא היה מקרי בהחלט. בגלל עליית מידות החום בהימליה, הגשמים שעמדו להפוך לשלג בפסגות לא קפאו, וזרמו במורד.

חזונו של האב המייסד

הודו אינה זקוקה אפוא לשיעור מאיש על חומרת הבעיות, או על הצורך למהר ולפתור אותן. ריאותיהם של תושביה ועצם חייהם עומדים על הפרק. אבל 1.3 מיליארד הודים זקוקים גם לפיתוח כלכלי. חשמל עדיין לא הגיע לבתיהם של 300 מיליון הודים ויותר. רוב תעשיית החשמל מבוססת על פחם שנקרא "לא-נקי". הקריאה להודים שיחדלו לצרוך פחם, שקולה כנגד קריאה להפסיק להתפתח, ולסגת אל חזונו של האב המייסד.

המהטמה גאנדהי עליו השלום חוזר ומצוטט בדרך ארץ עצומה בהודו. משקפיו העגולים המפורסמים מקשטים כרזות רחוב במערכה ציבורית למען נקיון החוצות. איש אינו זקוק להסבר. דיוקנו ידוע יפה לכל ילד. אבל המהטמה חזה עצמאות הודית, שבמרכזה יעמוד הכפר, ותעשייה ביתית של אריגים תפרנס אותו. הודו שלו לא נועדה לזנק אל פסגות של תיעוש ושל עיור.

תלמידיו ומעריציו למדו והעריצו, אבל לא התייחסו ברצינות אל החזון הזה. הם רצו חשמל וארובות של בתי חרושת, וחשבו את הדגם הקומוניסטי הסובייטי למקור השראתם. 45 שנה היו נחוצות להודו לפני שפנתה אל רפורמות כלכליות רציניות. מה שכלכלנים קראו בלגלוג "שיעור הצמיחה ההינדואי", 2% בשנה, לבש צורה חדשה באמצע שנות ה-90. הודו ייחלה אל שיעור הצמיחה של נמרי אסיה. חזאים כלכליים בכל העולם אימצו ברצון את התיימרויותיה החדשות, והתחילו לחשב כמה שנים יידרשו לה כדי להשתוות לסין (ברבע השני של המאה), או לארה"ב (בסוף הרבע השלישי).

"האימפריאליזם הפחמני"

הודו נתקעה מאז בכל מיני סמטאות צרות וצווארי בקבוק. אבל ממשלתה החדשה יחסית (עלתה לשלטון במאי 2014) מאמינה שהיא מתחילה להיחלץ מהם. שיעור הצמיחה החזוי בהודו השנה, 7% ויותר, יהיה גבוה מזה של סין, אם כי כמובן נקודת הפתיחה נמוכה בהרבה. היא המדינה היחידה בקבוצת BRICS (הכוללת לצד הודו וסין גם את ברזיל, רוסיה ודרום-אפריקה), שבה הצמיחה גדלה.

אף על פי כן, הודו היא עדיין ארץ ענייה להחריד. היא אינה מאמינה שיש למערב המפותח והעשיר הזכות להטיל עליה נטל שווה במאמץ להגביל פליטת פחמנים לאטמוספירה. היועץ הכלכלי הראשי של ממשלתה, ארווינד סובראמאניאן, כלכלן מפורסם ושנוי במחלוקת, הקדים וכתב ב"פייננשל טיימס" ערב COP21 בגנות "האימפריאליזם הפחמני של המערב".

המערכה נגד השימוש בדלק מחצבים (Fossil fuel) נכנסת עכשיו להילוך גבוה במערכת הפיננסית הבינלאומית. חברות המועדון המיוחס של המעצמות הכלכליות העשירות, 7-G, הודיעו שיצביעו מעתה ואילך במוסדות הלוואה רב-לאומיים נגד מימון לפרוייקטים, המיוסדים על דלק מחצבי.

הצבת תנאים כאלה להודו ולמדינות מתפתחות אחרות, כותב פרופ' סובראמאניאן, אין לה פירוש אחר זולת "אסון". פחם יוסיף לפרנס את צורכי האנרגיה של הודו בשיעור של 40%-60% לפחות עד 2030. אין מנוס, מפני שהפחם הוא האמצעי הזול ביותר. כמובן, יש פחם ויש פחם. הודו צריכה להתאמץ יותר לנקות את הפחם שלה. היא צריכה גם להגדיל את המסים, שהיא מטילה על פחם ועל פחמנים.

אבל איך ייתכן לתבוע מהודו לחדול לכרות פחם, בשעה שתפוקת הפחם בארה"ב גדולה בשליש מזו של הודו (עם אוכלוסייה הקטנה כדי רבע)?

"סיכוייהם של הרבים"

נרנדרה מודי עצמו טס לפריס, כדי להשמיע אוסף של דברי פיוסים וכיבושים. הודו עושה כמיטב יכולתה, הוא אמר. בבוא 2030, 40% של החשמל בהודו יופקו ממקורות שאינם דלק מחצבים. פליטת הפחמנים תופחת בשליש לעומת שיעורה ב-2005. הודו נוטעת עצים ויערות; היא מטהרת את נהרותיה המזוהמים להחריד; היא מתכננת "ערים חכמות" עם אנרגיה נקיה; היא מקימה 50 מערכות עירוניות של רכבות.

אבל אין זה הוגן להפחית את מכסתה בשיעור הגלובלי של הפחמנים המותרים בבעירה. היא, וארצות עניות אחרות, צריכות להוסיף ולהתפתח. "סיכוייהם של הרבים אינם צריכים להידחק הצידה מפני אורח חייהם של המעטים", אמר מודי. זה היה רמז לא דק. המערב העשיר אינו מוכן להקריב את נוחיותו ואת עושרו לטובת הכלל.

ללמדכם מה צדק מודי, הקונגרס של ארה"ב השלים השבוע חקיקה, השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הנשיא אובמה. היא שוללת מן הרשות להגנת הסביבה (EPA, השקולה כנגד משרד ממשלתי) את הסמכות לפקח על תחנות כוח חשמליות, כדי להפחית את פליטת הפחמנים ברבע ויותר עד 2030. זה מה שהנשיא הבטיח לקהילה הבינלאומית.

אין כמעט ספק שהנשיא יטיל וטו על החקיקה הזו. הרפובליקנים, השולטים בשני בתי הקונגרס, מביאים את הווטו בחשבון, וכמעט מתענגים עליו. הם יוכלו לטעון במרוצת מערכת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה, שהאובססיות הירוקות של הדמוקרטים מייקרות את החשמל שצורכים מיליוני אמריקאים.

הנשיא אמר השבוע ב-COP21, כי בהיעדר נכונות של ממש להפחית את הפליטה, מזומן לנו העתיד הבא: "ארצות מוצפות. ערים נטושות. שדות שאינם מניבים עוד יבול. הפרעות פוליטיות שיציתו סכסוכים חדשים, ונהירה גדולה אפילו יותר של עמים נואשים, המבקשים להם מיקלט בארצות לא-להם".

את מי זה מעניין בכלל

כנגד זה בא נייר עמדה של סיעת הרוב הרפובליקנית בסנאט. לפי אתר החדשות הפוליטי dailycaller.com, הנייר הזה קובע כי ההסכמים החדשים, הצפויים בוועידת פריס, "יהיו מיוסדים על התחייבויות מצד הנשיא אובמה, אשר נועדו להאדיר את מורשתו בענייני הסביבה במקום לקדם את האינטרסים של המוני האמריקאים, שאינם מייחסים חשיבות לנושא של שינוי האקלים".

הרפובליקנים אומרים עכשיו בגלוי, כי תפקע מאליה כל התחייבות אמריקאית בפריס שלא תהיה על דעתם אם רפובליקן ייבחר לנשיא בנובמבר הבא. אכן, הכרזה כזאת מעניקה תוקף מיוחד לדימוי רב-השנים של "ברווז חיגר", המיוחס לנשיא ערב סיום כהונתו. היא גם מחייבת זקיפת גבה מצד שותפותיה של ארה"ב בפורומים בינלאומיים.

אבל היא מאשרת בראש ובראשונה את הרושם בהודו ובארצות מתפתחות אחרות, שהן נדרשות לצאת מגדרן ולסכן את תוכניות הפיתוח שלהן בשעה שהמערב העשיר מסרב למלא את חלקו.

טענה רבת ימים מאוד היא, שהדמוקרטיות התעשייתיות יצאו נשכרות משימוש לא מרוסן בדלק מחצבים, מזמן המהפכה התעשייתית, באמצע המאה ה-19, ואילך. העניים אינם מתכחשים לאחריותם, אבל הם תובעים הנחה ניכרת בשם חלוקת המשאבים הלא-הוגנת של 150 שנות ההגמוניה האירופית-אמריקאית.

לפנים, טענות ממין זו היו מזוהות עם ממשלות אנטי-מערביות ועם הרגלים רטוריים שהתפתחו במחנה הסובייטי בימי המלחמה הקרה. קצת קשה לפקוד הרגלים כאלה על ממשלת הימין בהודו. היא בעלת ברית של המערב. אבל אין כל סיכוי שהיא תחתה את גחלי הפחמים בשביל המערב. לחיכוכים האלה יש פוטנציאל מסוכן של תקיעת טריז בין בעלי ברית.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny