רק לא מארין

התגייסות של הרפובליקנים האטה את התקדמותה של משפחת לה פן לשלטון בצרפת. בינתיים

מארין לה פן / צילום: רויטרס
מארין לה פן / צילום: רויטרס

תנו תודה וברכה לסיבוב השני, כנראה נוסחת הבחירות ההגיונית ביותר עלי אדמות. היא העניקה השבוע לצרפתים הזדמנות לעצור את "החזית הלאומית" מיסודה של משפחת לה פן.

מארין, לאחר שגירשה את אבא ז'אן-מארי משורות המפלגה, קיוותה להניח השבוע את היסודות לשינוי היסטורי. החזית הלאומית, או FN, נחלה ניצחונות גדולים בסיבוב הראשון בבחירות אזוריות בכל רחבי צרפת. מאחר שאיש, או אישה, לא קיבלו רוב מוחלט, ההכרעה עברה לסיבוב השני.

בראשון, מארין קיבלה יותר מ-40% במחוז חשוב בקצה הצפוני של צרפת. היא הייתה צריכה עוד קצת, כדי להפוך לראש המחוז. מחוזות צרפת אינם כמדינות בארה"ב, או בגרמניה, והכוח הביצועי של ממשלותיהם מוגבל. אבל נשיאות המחוז עמדה להיות תוספת מועילה לדף קורות החיים, כאשר מארין תטען לכהונת נשיא הרפובליקה, בעוד שנה וחצי.

Mais non, Madame, אמרו לה הבוחרים, והנחילו לה תבוסה נחרצת. טוב, אולי לא נחרצת. היא עדיין קיבלה 42%. אחייניתה בת ה-26, מאריון מרשל, קיבלה 45% ויותר בבחירות במחוז בדרום מערב צרפת. אחוזים כאלה יקפיצו את מאדאם ללא קושי אל הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות ב-2017.

פסק הזמן בין הסיבוב הראשון לסיבוב השני מועיל לחשבון נפש ולבהלה. מצביעי החזית הלאומית לא שינו את דעתם, אבל הרבה מאוד צרפתים שנשארו בבית בסיבוב הראשון, מפני שמה להם ולפוליטיקה, החליטו להצביע בסיבוב השני, כדי לעצור את מארין. יתר על כן, המפלגה הסוציאליסטית השלטת הורתה למועמדיה לפרוש מן המירוץ לטובת מועמדי "ימין רפובליקני" חזקים מהם.

הסיבוב השני כבר הציל את הצרפתים מציפורניה של משפחת לה פן, ב-2002. אבא של מארין דחק את המועמד הסוציאליסטי למקום השלישי בסיבוב הראשון, והעפיל לגמר. הסוציאליסטים נשכו את שפתיהם והתייצבו כאיש אחד לצד הנשיא הימני ז'אק שיראק. הוא קיבל 82% מהקולות. הרפובליקה ניצלה.

הגינות ואהבת בריות?

יש בעולם בערך 50 ארצות המחייבות סיבוב שני בבחירות. החלופה לסיבוב שני היא השיטה האנגלו-אמריקאית רבת השנים של "החולף ראשונה על פני קו המטרה" (First Past the Post). זה היגיון השאול ממירוצי סוסים, אבל הוא מעוות את רצון הבוחר פעם אחר פעם, ומעניק שלטון למפלגות מיעוט.

כדי שהסיבוב השני יציל ארצות מטעויות הסיבוב הראשון, פוליטיקאים זקוקים לשיעורים של הגינות ואהבת בריות, שבדרך כלל אין להם.

בבחירות לנשיאות גרמניה ב-1925, מועמד הקומוניסטים סירב לפרוש, ולהעביר את תמיכתו למועמד הסוציאל-דמוקרטים. התוצאה הייתה פילוג של קולות השמאל. המנצח, ללא רוב מוחלט, היה הפידלמרשל הזקן ושונא הרפובליקה פאול הינדנבורג. 7 שנים אחר-כך, הינדנבורג הזמין את היטלר להרכיב ממשלה. הקומוניסטים התייחסו בשוויון נפש לימין הקיצוני. הם תיעבו לעומת זאת את השמאל הדמוקרטי. מה היה קורה אילו.

מה יקרה ב-2017, אם הנשיא הסוציאליסטי פרנסואה הולנד (אולנד) יגיע לסיבוב השני עם מארין לה פן? היקרא הימין הרפובליקני למצביעיו לתמוך בו? קשה להאמין. זה יהיה חסר תקדים.

פרגמטיות של צרפתים

ביסוד עלייתה של החזית הלאומית עומד כישלונן של שתי המפלגות הגדולות, ההיסטוריות, לפתור את בעיות צרפת. הן מחליפות זו את זו בשלטון מאז 1981. לסוציאליסטים ניתנו עשר שנים, לפני שלימין ניתנו 12 שנה; במשך תשע שנים, לסירוגין, שמאל וימין התחלקו בשלטון (נשיא ממפלגה אחת, ראש ממשלה ממפלגה שנייה). מחוץ לניסויים פוליטיים קצרי-מועד מאוד, שני הגושים חיפשו את האמצע, ונטו למצוא אותו. הם היו פרגמטיים, באותו אופן מורכב שבו צרפתים מגדירים פרגמטיות (לא כמו האנגלו-סאקסים כמובן). זה אומר, שהם נמנעו מרפורמות מכאיבות מדי.

האבטלה בצרפת אינה גרועה כמו זו של יוון, או של ספרד. אבל היא גרועה מאוד בקני מידה אנגלו-סאקסיים: 10.6% (זו של ארה"ב צנחה באחרונה עד סמוך ל-5%). צרפת מוסיפה לקרטע בנעימים, או לא כל-כך. נשיאה הסוציאליסטי הודיע אמנם בחודש שעבר, שהיא נמצאת במצב מלחמה, אבל ויתר על ההזדמנות לקרוא לצרפתים לעשות מה שעושות ארצות במלחמה: מהדקות חגורה ועובדות קשה.

ברור בהחלט שתומכי החזית הלאומית אינם תומכים בהידוק חגורה או בעבודה קשה. אבל הם היו מתפתים פחות לדמגוגיה לאומית וחברתית אילו היו להם פחות סיבות לפחד מפני יום המחר, ולהיאחז פניקה מפני יום המחרתיים. פחד-מחר-פניקה-מחרתיים היא גם נוסחת ההצלחה של דונלד טראמפ, הרחק מעבר לים.

הכת הפוליטית

האם אפשר לבלום את עלייתו של פופוליזם דמגוגי וכוחני רק באמצעות מנטליות של "סיבוב שני"? רק באמצעות חזית רחבה, שהמכנה המשותף היחיד שלה הוא שלילה: "רק לא מארין"? זה מוטל בספק. מאדאם כבר הכריזה שתוצאות הסיבוב השני משקפות את הקשר, שקשרה נגדה "הכת הפוליטית" של הממסד הצרפתי.

"רק לא מארין" לא יעבוד לאורך ימים. ב-1932, שמאל וימין דמוקרטיים בגרמניה הצביעו לטובת הינדנבורג בבחירות לנשיאות, שבהן התמודד היטלר. האופוריה של ניצחונם המשותף לא האריכה ימים.

האסטרטגיה של "רק לא" מועילה לכושר הריכוז ברגע נתון, מפשטת בעיות מורכבות ומשפרת את הסיכוי למיצוי הפוטנציאל. בישראל היא נוסתה פעם אחת, ב-1981. "רק לא ליכוד" הוסיף 14 מושבים למערך העבודה-מפ"ם, והניב כמעט-תיקו (47 לעומת 48 לליכוד). אבל שינוי היסטורי לא יצא מזה. אדרבא, הכישלון שעל סף ההצלחה אישר שעידן הימין נפתח בפוליטיקה הישראלית.

רק לא מארין עבד הפעם. 2017 היא ארץ אחרת.

צרו איתנו קשר *5988