מיוון העתיקה אל סין וארה"ב

משבר צבאי ופוליטי ממדרגה ראשונה מעיב על מזרח אסיה. שילמדו משהו מתוקידידס

שי ג'ינפינג - נשיא סין / צילום: רויטרס
שי ג'ינפינג - נשיא סין / צילום: רויטרס

אין זו הגזמה לדבר עכשיו על רצועה ארוכה של משבר חם ושל מלחמה קרה לכל אורך הצד המזרחי של אסיה. מחצי האי הקוריאני בצפון עד הודו-סין בדרום, מאבק איתנים על השפעה ועל בלימה מטיל צל ארוך על היחסים הבינלאומיים. בצד המערבי של אסיה צריך אולי להתאמץ כדי להבחין בו, אבל השפעתו על שעתיד לבוא אינה מוטלת בספק.

הנשיא ברק אובמה אירח בשבוע שעבר ראשי מדינות וראשי ממשלות מעשר ארצות בדרום מזרח אסיה. שתיים מהן - וייטנאם והפיליפינים - נמצאות בעימות טריטוריאלי גלוי עם סין על תיחום של אזורי ניצול כלכליים בים סין הדרומי. לשתיים אחרות - מלזיה ואינדונזיה - יש עניין ישיר בתוצאות העימות הזה.

בסיאול הכריזה באמצע השבוע שעבר נשיאת דרום קוריאה, כי הנסיונות לפייס את הצפון הקומוניסטי נכשלו, והגיעה השעה "להעדיף את המקל על פני הגזר". הנאום, באוזני הפרלמנט של דרום קוריאה, בא עשרה ימים לאחר שהצפון ניסה טיל, המיועד לשאת ראש חץ גרעיני אל החוף המערבי של ארה"ב. בינואר, הצפון ניסה, אולי, פצצת מימן, הראשונה מחוץ למשולש ארה"ב-רוסיה-צרפת.

ביום חמישי שעבר, ראש השירותים החשאיים של דרום קוריאה גילה, כי הרודן הצפוני קים ג'ונג און הורה על היערכות להתקפות טרור נגד שטחי הדרום ונגד אוכלוסייתו. החשש שהצפון ויתר כמעט על כל אלמנט של ריסון עצמי גדול עכשיו ממה שהיה אי פעם מאז מלחמת קוריאה, לפני 65 שנה.

שי הבטיח, סין אינה מקיימת

במרכז רצועת המשבר עומדת סין. היא כמובן אינה צפון קוריאה. היא אינה מנותקת מן העולם החיצון, ואינה נגועה בפראנויה קיצונית. בניגוד לצפון קוריאה, לסין יש הרבה מה להפסיד מהתמוטטות הסטטוס קוו. אבל למרבה חרדתם של שכניה ושל יריביה, גם בהתנהגותה של סין יש מרכיבים לא-חזויים.

בשנים האחרונות, סין מרחיבה את תביעותיה הטריטוריאליות בים סין הדרומי ובים סין המזרחי (בואך יפן) באמצעים שרוב הכובשים והמתפשטים בהיסטוריה לא נטו לשקול: יצירת איים חדשים בלב ים, או הרחבה של איים קיימים.

נשיא סין, שי ג'ינפינג, הבטיח לנשיא אובמה בשנה שעברה, במהלך ביקור בוושינגטון, שסין לא תציב נשק באיים האלה. אבל סין עצמה מאשרת עכשיו שהיא לא עמדה בדיבורה. היא הציבה טילים על אחד האיים, זה הידוע באנגלית כ-Woody, חלק מן הארכיפלג של איי פאראסל, שסין כבשה מידי דרום וייטנאם בשלהי מלחמת וייטנאם, לפני 52 שנה. דרום וייטנאם חדלה להתקיים שנה אחת אחר כך, ואת חרדתה מפני כוונות סין ירשה וייטנאם המאוחדת, הקומוניסטית, לפנים בעלת ברית סינית.

האירוניות של ההיסטוריה הפכו את וייטנאם לבעלת ברית קרובה של ארה"ב במאמץ לבלום את סין. הנשיא אובמה מתכנן לבקר בוויטנאם בחודש מאי, אחת התחנות האחרונות של נשיאותו. אם יינתן לאובמה מבוקשו - זאת אומרת אם רוסיה והמזרח התיכון יניחו לו לנפשו - מזרח אסיה תהיה העניין הבינלאומי העיקרי על סדר יומו ב-11 החודשים האחרונים שלו בבית הלבן.

הנשיא הפאסיפי

אובמה הבטיח ב-2009, כי הוא יהיה "הנשיא הפאסיפי", זאת אומרת הוא יישא את עיניו אל האוקיאנוס השקט ואל מזרח אסיה. מדיניות החוץ שלו נועדה לסדר מחדש את הקלפים בחפיסה האמריקאית, ולהקצות משאבים מדיניים וצבאיים לצורך ביסוס השפעה ובלימה.

קודמו של אובמה, ג'ורג' דאבליו בוש, אמר בשעתו על סין, כי היא "אינה שותפה, היא יריבה". לפחות חלק מן החיווי ההוא נועד לתפארת המליצה. סין היא כמובן שותפה. בניגוד לברית המועצות של ימי המלחמה הקרה יש לה יחסי סחר עצומי ממדים עם ארה"ב ועם הדמוקרטיות המערביות האחרות. היא מחזיקה נתח ענקי של החוב הלאומי האמריקאי. אי אפשר להדוף את סין אל השוליים המרוחקים, כפי שהדמוקרטיות המערביות הדפו את רוסיה של פוטין, מבלי לשלם מחיר כבד, פוליטי וכלכלי.

אבל סין היא אמנם יריבה, המדברת מדי פעם בקול רם ובגילוי לב על האינטרסים שלה ועל נחישותה להגן עליהם.

הצבא הנרגן רוצה עוד כסף

את הלוך המחשבה באליטה הפוליטית והצבאית של סין אנחנו יכולים לשער רק בקושי. נראה ששוררת שם אי-הסכמה ניכרת על עניינים כמו גודל הכוחות המזוינים ותפקידם בסכסוך הטריטוריאלי על ים סין.

רפורמות מתוכננות עומדות להפחית את מצבת הכוחות ב-300,000 איש, ביטוי של מודרניזציה, לא של פציפיזם. אבל החרדה מפני פיטורים המוניים משתקפת בביטאון הצבא, הקורא לחיילים ולקצינים ש"לא להקדיש תשומת לב רבה מדי" למקומות העבודה שלהם. מותר להניח שהם מתקשים להיענות לעצה הנדיבה הזו. אולי העצה עצמה ניתנת רק בקריצה, מפני שעיתון רשמי אינו יכול לבקר בגלוי את המשטר.

לפי דיווח בסוכנות רויטרס בשבוע שעבר, בצמרת הצבא מתהלכות ציפיות שהמפלגה הקומוניסטית תגדיל את הוצאות הביטחון השנה ב-30%, כדי להניח את דעת הקצונה הבכירה. כשלעצמו, הנתון הזה אינו צריך להבהיל. תקציב הצבא בסין עומד רק על רבע מתקציב הביטחון של ארה"ב. כפי שאמר ברק אובמה בחודש ינואר, בנאומו על מצב האומה, אף אחד מיריביה של ארה"ב "אפילו אינו מתקרב" אל עוצמתה הצבאית.

המשבר במזרח אסיה אינו מופשט ואינו אקדמי. ביטוי מסקרן לדאגה שהוא מסב לקרובים ולרחוקים ניתן בשבוע שעבר בפגישת שכנים לבבית בין ראשי הממשלות של אוסטרליה ושל ניו זילנד. המרחק בין ניו זילנד לסין גדול כמעט פי שניים מן המרחק בין ישראל לסין. אבל סין העיקה על פסגת הריעים.

ראש ממשלת אוסטרליה, מלומד במידה המעוררת הערצה, הפציר בנשיא סין ללמוד מתוקידידס, המצביא האתונאי הקדום, אבי כל ההיסטוריונים.

הנשיא שי אולי לא קרא ולא ידע על אתונה ועל ספרטה - זה בסדר גמור, פוליטיקאים מערביים אינם בקיאים ברזי ההיסטוריה העתיקה של סין, או של הודו - אבל אין זאת אומרת שהוא פטור מלקחיהן. אתונה וספרטה נגררו אל סיבוב אין סופי של מלחמות לרגל חשד הדדי גובר על שאיפות ועל מניעים. אם סדרה של חשדות תניב סדרה של צעדים ושל צעדי-נגד, סין ואמריקה יהיו ספרטה ואתונה של ימינו, עם נשק גרעיני ועם אופציות של מלחמת כוכבים.

אכן, קשה לדעת אם התקתוק שאנחנו שומעים הוא זה של הפצצה בסוף המרעום או רק של נקישות אצבע עצבניות על שולחן המשא-ומתן.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny