שבת בבוקר, ואום אל-פאחם מתעוררת לאט. שלושה גברים יושבים בקפה אבו-ראס, מול בניין העירייה החדש והלבן שהולך ונבנה בכניסה לעיר, ומדברים על ההפסד של הפועל אום אל-פאחם אתמול להפועל דליית אל כרמל בליגה ב' צפון. יש גם סנדביצ'ים בבאגט. בכלל, אם אתם בעניין של סנדביץ' בבאגט - אום אל פאחם היא המקום בשבילכם. כל חנות שנייה מציעה את המעדן המקומי הזה.
אנחנו פוגשים את חברתי, העיתונאית מקבולה נסאר (רדיו א-שמס, שיחה מקומית) ושלוש דקות לתוך הקפה השני זה כבר מיני פרלמנט. אום אל פאחם היא עיר של פוליטיקה וכדורגל, אבל אני מנסה להתרחק משני הנושאים האלה. לא לדבר על כדורגל זה קלי קלות, אבל מתברר שאפשר גם בלי לדבר על פוליטיקה או על יחסי יהודים וערבים בישראל: כל מה שאתה צריך לעשות זה להתעלם מהפיל שבמרכז חנות החרסינה ולדבר רק על הרסיסים שפזורים על הרצפה.
והכול רסיסים. מאיפה שלא מסתכלים על זה, אום אל פאחם משלמת את המחיר של להיות עיר ערבית בישראל. היא צפופה ומלאה בבנייה בלתי חוקית - מעריכים שיש עשרת אלפים מבנים לא חוקיים בעיר; תוצאה של מדיניות הקרקעות בישראל. יש פה פשיעה ואלימות; תוצאה של אכיפה לא מספקת. אין לילה שלא שומעים פה יריות, אומר בעל הקפה, אנחנו כבר אדישים לזה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.