ריבלין: שופט אינו רשאי לדרוש מאדם שצופה בדיון להזדהות

שופט אינו רשאי לדרוש מאדם שנוכח בדיון באולמו להזדהות בפניו, וזכותו של אותו אדם להישאר אנונימי - כך קבע לאחרונה נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר ריבלין, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שמצא כמוצדקת תלונה שהגיש אותו אדם נגד שופטת בית הדין האזורי לעבודה, א.ר, שחקרה אותו באוזני הצדדים לזהותו.

בהחלטתו עמד הנציב, בין היתר, על משמעותו של עיקרון פומביות הדיון ועל זכותו של אדם לפרטיות ולאנונימיות. הנציב הוסיף כי "שופט אינו שוטר, וגם אם היה קם צורך בפעולת שיטור - ולא כך היה בענייננו - על השופט להיעזר לעניין זה בכוחות המשמר או השיטור ולא לקיים בעצמו את פעולות השיטור".

המתלונן נכח בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי לעבודה בתיק שאין הוא צד לו ואף לא עד בו. לדבריו, משתם הדיון "פנה ללכת" בעקבות התובע, איתו חפץ להחליף מילים. אלא שאז, טען המתלונן, הוא "עוכב" על-ידי השופטת שדנה בתיק, והיא שאלה לזהותו.

לדבריו, אף שהוא השיב לשופטת כי זכותו להיות שם לאור פומביות הדיון, "התעקשה" השופטת כי ימסור לה את שמו, והוא עמד על זכותו להישאר אנונימי, זאת תוך שהוא מציין כי זוהי זכותו לפרטיות.

בתלונתו הוסיף המתלונן וכתב: "אמנם הובהר לי כי 'לא איעצר', אולם נוצר מצב מאוד בלתי נעים, לפיו על-מנת שלא לבזות את בית המשפט, לא יכולתי להתעלם וללכת ונאלצתי לנהל ויכוח גם עם עורכי הדין שהיו באולם. נאלצתי להיחשף ולציין בפני השופטת כי איני עיתונאי אלא משפטן, וכי איני עד שאמור להופיע בתיק, ואין לי כוונות פליליות או בניגוד לדין". 

עוד טען המתלונן כי במהלך אותו מעמד הטיח בו אחד מעורכי הדין - בבורותו - כי "כמשפטן עליי להיעתר לדרישת בית המשפט, בעוד שאיני עורך דין! לאחר דקות ארוכות נאלצתי לשוב ולסרב בנימוס, תוך ציון כי הדרישה שהופנתה כלפי אינה מוסדרת בדין. או-אז כבר יצא התובע מבניין בית המשפט, ונאלצתי לדלוק אחריו למרחק לא קטן על-מנת לפגוש אותו".

המתלונן התלונן נגד השופטת וטען כי פנייתה של השופטת אליו הייתה בגדר חריגה מסמכות, פגיעה בפרטיותו והטרדתו. הוא ציין כי אדם חייב להזדהות בפני שוטר או בפני עובד ציבור שקיבל הסמכה בחוק, רק אם הוא חשוד בעבירה.

בתגובתה לתלונה מסרה השופטת כי המתלונן ישב במהלך הדיון כשהוא אוחז בידו באופן בולט מכשיר טלפון סלולרי המופנה כלפי חזית האולם. לדבריה, לא היה ברור אם הדיון מוקלט על-ידו אם לאו.

"בתום הדיון פניתי אל המתלונן ושאלתי בנועם ובנימוס לזהותו, אך הוא סירב להשיב. בשלב זה חזרתי ושאלתי לזהותו, אך הוא השיב כי הדיון הוא פומבי, וכי הוא אינו חייב במתן תשובה. עוד ציין כי הוא אינו עיתונאי או עד", טענה השופטת.

פומביות הדיון

השופטת הוסיפה וטענה בפני הנציב כי המתלונן שאל בשלב זה, בהתגרות מסוימת, אם הוא עצור או מעוכב, שאם לא כן, אין הוא מוכן להזדהות ולמסור את שמו. זאת, בנימוק שאין הוא מעוניין ש"יגגלו עליו" - היינו יערכו חיפוש על שמו בגוגל. "כמובן שהשבתי כי הוא אינו מעוכב או עצור, וכי כלל לא הייתה כל כוונה שכזו", ציינה השופטת.

מן החומר שבפניו לא מצא הנציב כי התגלה חשש שהמתלונן הפר הוראה כלשהי שבדין. מסקנתו של הנציב הייתה כי פנייתה של השופטת אל המתלונן לא הייתה במקומה גם בנסיבות המקרה וגם מטעמיו של הדין.

ריבלין הזכיר בחוות-דעתו כי כלל "פומביות הדיון" קובע כי בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק.

לדברי הנציב, "זהו הכלל ונקודת המוצא העומדת בבסיס ההליך השיפוטי במחוזותינו. יש שיאמרו אבן-יסוד היא, ויש שיאמרו כי בעיקרון-על עסקינן, 'עיקרון שאינו נופל בחשיבותו מעקרונות כבוד האדם וזכותו לשמו הטוב".

ריבלין אף ציטט ממאמרו של פרופ' מיכאל בירנהק מאוניברסיטת תל-אביב, המתייחס לחשיבותה של הזכות לפרטיות בהקשר לזכותו של אדם לאנונימיות. "מהותה של הזכות לפרטיות היא השליטה של האדם ביחידה האוטונומית שלו, מונח שטבע אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון", כתב פרופ' בירנהק. "היחידה האוטונומית היא מעין מעטפת שסביב האדם. בידי האדם מופקד המפתח למעטפת הזו. הוא זה שיחליט מתי לפתוח אותה ומתי לא ... הדיון באנונימיות חשוב כשלעצמו ... הבנת האנונימיות מאפשרת לנו להעמיק את ההבנה שלנו את הזכות לפרטיות ... יש לגזור את האנונימיות מתוך המובן החוקתי של הפרטיות, ישירות".

הנציב ריבלין סיכם את החלטתו וקבע כי "הדרישה ממי שנוכח באולם בית המשפט להזדהות עשויה לכרסם בעיקרון פומביות הדיון וכן לפגוע בזכותו של אדם לפרטיות ולאנונימיות. ניתן אפוא להבין ללבו של המתלונן המבקש כי יניחו לו לנפשו, לא יוציאוהו מכלל הקהל בתוכו הוא נמצא וימנעו מלתייג אותו כמי שנוהג לבקר בדיונים משפטיים או באופן אחר".

הנציב ציין גם כי "אין גם הסמכה בחוק הנותנת לבית המשפט סמכות כללית לדרוש את זיהויו של פלוני המצוי באולמו ולהפר בכך את הזכות לפרטיות ולאנונימיות".

לכך הוסיף הנציב כי "אין מחלוקת שלא התקיים במקרה זה ההיתר להורות על הרחקת אדם מן האולם ואף להעניש אדם שלא שעה להתראה להימנע מהפרעה לדיון, שהרי לא קמה סמכות כזו בהיעדר הפרעה כלשהי למהלך הדיון" - וכך, התלונה נגד השופטת נמצאה מוצדקת.