מתנה מהבנק

המעורבות של הבנקים בתקשורת לא בוטה ושקופה אלא מתוחכמת יותר

ציון קינן / צילום: תמר מצפי
ציון קינן / צילום: תמר מצפי

לשלוט בחוב

בסרט "הבינלאומי" (או כמו שהתעקשו לקרוא לו בארץ: "הבנק"), תוהים חוקרי האינטרפול מדוע הבנק הגדול ביותר בתבל עוסק במימון עסקאות נשק מפוקפקות ברחבי העולם. "לא מדובר פה בעשיית רווחים", הסביר להם אחד הסוחרים הבולטים, "פה מדובר בשליטה". כשאחת החוקרות עשתה סימנים של פיענוח התעלומה ("כשאתה שולט בהזרמת הנשק אתה שולט בעימות"), תיקן אותה הסוחר: "לא, לא.. הבינלאומי הוא בנק. המטרה שלו איננה לשלוט בעימות, אלא לשלוט בחוב שיצטבר כתוצאה מהעימות. תבינו... הערך האמיתי של כל עימות נמדד בגובה החוב שהוא צובר. אתה שולט בחוב - אתה שולט בכול".

מתחת לסלע

הבנקים בישראל לא עוסקים בסחר נשק, תודה לאל, אבל הם כן עוסקים בשליטה. באמצעות השליטה בחוב הם משפיעים על שדרה רחבה של גופים ועסקים, לרבות באמצעי התקשורת. ככל שהתקשורת חלשה יותר כלכלית, הביקורת שלה על הבנקים רפה יותר.

חשיפת מערכת "עובדה" השבוע על תשלום המיליונים מצד בנק הפועלים לעובדת שהאשימה את המנכ"ל לשעבר ציון קינן בתקיפה מינית, למשל, היא אירוע נדיר למדי. התקשורת ובעלי ההחזקות בתקשורת זקוקים לאשראי, למחיקת חובות ולעתים להתעלמות מחובות, ויש מי שגובה את המחיר.

המעורבות של הבנקים בתקשורת לא בוטה ושקופה כמו זו של ראש הממשלה נתניהו וחייליו הנאמנים, היא בעיקר מתוחכמת יותר. פה חסות, שם תוכן שיווקי, ואם לא יזכירו לנו את החוב גם אנחנו לא נזכיר אותו. כשהמצב מידרדר, ובעל המדיה מאבד את השליטה, הבנק ששולט בחוב ידאג לשלוט בתנאי המכירה ובעיקר בזהות הרוכש, שכבר ידאג בעתיד למנת ליטופים ולאייטמים מפרגנים.

שידורי נתניהו

הסרטונים של תאגיד השידור הישראלי שבהם מוצגים לראווה העובד החרדי, הערבי, הימני, השמאלני ואפילו הנכה, מזכירים את היהודי שנאלץ להתהלך עם האיבר בחוץ רק כדי להוכיח שהוא נימול. זו, בתמצית, מטרת העל במסע הייסורים שמעביר נתניהו את אנשי השידור הציבורי - הן ברשות השידור והן בתאגיד החדש. לעמוד עם האיבר בחוץ, חשופים וחלושים, רצוי מתחננים, ממתינים לחותמת הכשרות של האדמו"ר מבלפור. הוא לא באמת חושב שהם נציגים של "שוברים שתיקה" (רחמנא ליצלן), הוא לא רוצה איזון ולא מעניין אותו גיוון - הוא רוצה שליטה. כמו בבנק, עם הליטופים וכל הפינוקים מסביב.

הכול פוליטי

ההודעה שמסר השבוע יו"ר המחנה הציוני, יצחק (בוז'י) הרצוג, על כך שמפלגתו לוקחת על עצמה לראשונה את הניהול והמימון של עצרת הזיכרון לרצח רבין (ז"ל), היא צעד חיובי ראשון בדרך להתנערות של השמאל הישראלי מהפחד ומהבריחה מכל מה שמריח קצת פוליטי. הרצח הזה היה פוליטי, הנרצח היה מנהיג פוליטי עם שיוך מפלגתי ברור, המסרים שעמדו מאחורי שלושת הכדורים היו פוליטיים, וגם המסיתים בכיכר ציון היו פוליטיים.

כשהשמאל יתגאה בהיותו שמאל ויבנה לעצמו אתוס ומנהיגות שנשענת על מהות ולא רק על ניגוח ואובססיה לנתניהו, יהיו מספיק ישראלים שלא יחששו לזהות את עצמם עם המחנה הזה ועם מה שהוא מייצג. כי האמת היא שבכל אירוע "א-פוליטי", יש המון פוליטיקה שמישהו עשה הרבה מאמץ מטופש כדי להחביא. במתווה הגז יש פוליטיקה, במינוי שופטים יש פוליטיקה ובתקצוב בתי הספר יש פוליטיקה. מי שמתעקש לברוח מהפוליטיקה, שלא יתפלא שנתקענו עם החזנים והאקוניסים.

תעשיית הגזל

בין מאות העמודים שנכללו בדוח מבקר המדינה שפורסם השבוע, הצליח להרתיח במיוחד הפרק שעסק בחברה להשבת נכסי הנספים בשואה. לפי הדוח, החברה צמצמה את הסיוע הכספי לניצולים בשנת 2015 ועצרה אותו כליל בשנת 2016, זאת אף שהיא מחזיקה בנכסים (בין היתר במניות) ששוויים הכולל מוערך בלמעלה מ-200 מיליון שקל. עוד הסתבר, כי עלויות התפעול של החברה תפחו לכדי 186 מיליון שקל - השד יודע על מה ולמה. כמה דוחות צריך עוד לפרסם בשביל לחסל את תעשיית הגזל הצינית והמרושעת הזו, בשעה שהניצולים הולכים ומתמעטים?

shai-n@globes.co.il

■ הכותב מועסק בעיתון שהבנקים מוכרים עקב חובות הבעלים. 

צרו איתנו קשר *5988