לפעמים, כשאנחנו חוזרים מהצפון, מתחשק לנו לעצור באלבמה. לא, לא אותה אלבמה של ברכט וקורט וייל, ואפילו לא של ניל יאנג. אלבמה של לינרד סיקנרד, להקת הרוק האמריקנית המחוספסת, שענתה לניל יאנג על שיר שאותו תפסה כהשמצה בשיר מפורסם וקצבי להפליא בשם Sweet home Alabama, שאם אפשר היה לזמזם מעל דפי העיתון, הייתם כולכם מזהים אותו. אחד משירי הנהיגה האולטימטיביים.
טוב, לא באמת. והרי מה לנו ולאותה אלבמה. אנחנו רוצים לעצור באלבמה שבאזור התעשייה של נתניה, מסעדת בשרים שהפכה במרוצת השנים למיתולוגית לא פחות מאותם שירים מפורסמים.
כל-כך מיתולוגית עד שאי-אפשר למצוא בה שולחן כמעט אף פעם. בטח שלא בצהרי שבת, גם אם מאוחרים, שאז תמיד אנחנו נזכרים בה. בפעמים הבודדות שבהן הואילו בטובם אנשי המקום לענות לנו לטלפון, רק נימוס בסיסי מנע מהם מלגעות בצחוק. כך לפחות זה נשמע. משהו כמו, שולחן פנוי? נסה בעוד חודשיים
בסוף פשוט חדלנו מלנסות. גם תאוות הבשרים החמורה ביותר אינה חזקה יותר מהכבוד הפולני האבוד. לא רוצים? לא צריך! והרי בסוף היה מתברר לנו שלא כצעקתה, ואז מה.
לפיכך, לא היו לי ציפיות גדולות כששמעתי שהסניף המהיר של אלבמה, מסעדת b-12 מצומת ביתן אהרון, פתח סניף משל עצמו ברחוב קרליבך בתל-אביב. סניף של סניף של הדבר האמיתי שגם הוא, אולי, סוג של אגדה אורבנית, וכל זה בארץ המזללות המתחלפות כל שבועיים של קרליבך פינת הארבעה? נשמע כמו מתכון לעוד נפילה.
אלא מה? את הסניף הזה, כך סיפרו השמועות, מנהל עדי אבו, שף ותיק ורב זכויות, ומי שעבד במסעדות כמו רפאל והספיק אפילו להיות סגנו של חיים כהן בקרן המיתולוגית לא מעט שנים לפני שהלכה גם היא בדרך כל בשר.
הסניף התל-אביבי של b-12, אינו משאיר ספק רב באשר לכוונותיו. הוא מעוצב עניינית וגם הקישוט היחידי של החלל הפשוט - קרון הרכבת המשוחזר המשמש כמטבח, משדר עסקים. משהו בסגנון עדות ה"גומרים הולכים". סבבה לגמרי מבחינתי.
לכן, מה רבה הייתה הפתעתנו לגלות שמאחורי הקרון הנ"ל, בירכתי המסעדה, מתחבא לו חלל קטן, אבל נעים, שבו כבר שולטים שולחנות של ממש ולא רק כיסאות בר, והם אפילו צופים על הפיאצה החדשה והנחמדה שקמה לה לאחרונה במגרש החניה לשעבר, זה שכלוא כבר שנים בין הרחובות הארבעה, החשמונאים, קרליבך ואיך שלא קוראים לרחוב בקצה המזרחי של המלבן הענק הזה. במקום ארגזים ריקים ומכוניות, פלוס בונוס ריח שתן נצחי, מולכים כאן עכשיו ספסלים מעוצבים, בריכות נוי קטנות ורחבה ענקית שתשמש בית חם לסקייטרים.
התיישבנו והזמנו הכול. כך לפחות זה הרגיש. מנת שייטל, המבורגר, פילה, פיקנייה (צ'אך) ואפילו כבדי עוף. לפני כל זה הגיעה צלחת של "טעימות" מהבית. טעימות*. מדובר היה בצלחת מפלצתית שאיימה להשביע את כל חמשת הסועדים הרעבים - אני ובני, גיסתי לשעבר ובנה וחבר נוסף.
אחרי ה"טעימות", הגיעו הבשרים. ושוב, הובהר לנו מעל לכל ספק שלאנשי b-12 אין ממש חוש הומור. המחירים הצנועים רימזו על מנות בגודל אנושי. בפועל, מדובר היה במנות שהיו יכולות להשביע את כל להקת לינרד סקינרד כולה, על טכנאיה ומעריציה. ואולי אפילו את אלבמה כולה.
כל המנות ללא יוצא מן הכלל, ולא ניכנס כאן לדקדוקי עניות של ההבדלים בין השייטל והפילה הרזים לפיקנייה משובצת השומן בשוליה והאנטרקוט המשויש, ובכן, כל המנות היו נהדרות. בשרניות, מיושנות היטב, עשויות בדיוק במידה שבה ביקשנו, מדיום קלאסי שכזה. לו הייתי יודע במה מדובר, הייתי ממשיך אל מחוזות המדיום-רייר הנחשקים. הבשר לווה בתפוחי אדמה אפויים פשוטים וטובים ובסלט חסה טרי, פריך ומתובל היטב.
את כל הבשר אפשר לקבל בג'פרנה - מעין שילוב של ג'בטה איטלקית ולחם פרנה* מרוקני, או בצלחת כפי שעשינו אנו, למעט זה שאכל את ההמבורגר. הבשר נעשה במגירות ברזל יצוק חינניות שזה יותר גימיק אמנם, אבל זה מדליק לגמרי. בצהריים יש גם עסקיות.
הייתי כבר בלא מעט מסעדות בשר ובהיכלי סטייקים יוקרתיים ויומרניים פי כמה. רבים וטובים מהם היו מתים להגיש בשר כזה. או שאולי לא. אחרת למה הם לא עושים את זה.
b-12 היא אם כן לא רק מזללת בשר נוספת בים מזללות הבשר התל-אביביות, אלא מקום שכל חובב בשר רציני ישמח לפקוד לצד או במקום אחת מהמסעדות ה"אמיתיות". אל תתנו לסביבה הנוראית לנצח אתכם ואותה.
12-B
פרטים: קרליבך 12, תל-אביב. טל' 03-7327888. א'-ה' 00:00-12:00, שישי 00:00-16:00, שבת 00:00-13:00
מחירים: פילה - 68 שקל, שייטל - 68 שקל, פיקנייה - 63 שקל, כבד עוף - 40 שקל, אנטרקוט - 96 שקל, המבורגר אנטרקוט - 58 שקל, תפוח אדמה אפוי - 12 שקל
השורה התחתונה
מצוין ושווה כל אגורה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
