הפיצוי על תמיכה בבעל קרייריסט

לאחר 17 שנות נישואים ושני ילדים פרץ משבר בין בני זוג מנצרת, והבעל עזב את הבית. בבית המשפט לענייני משפחה, שדן בחלוקת הרכוש בין בני הזוג, האישה טענה כי בנוסף למחצית הרכוש מגיעים לה פיצויים עבור פערי ההשתכרות שנוצרו בין הצדדים. בעוד שהבעל הפך במהלך הנישואים לרופא מצליח, האישה נותרה מאחור, ופוטנציאל ההשתכרות שלה נמוך לעין שיעור מזה של הבעל.

טענת האישה נשענת על תמיכתה בקריירה של הבעל על חשבון התקדמותה המקצועית במהלך שנות הנישואים, מאחר שהיא לקחה על עצמה את עיקר נטל הטיפול בבית וגידול הילדים.

הבעל, לעומת זאת, טען כי במהלך החיים המשותפים האישה לא התקדמה במקום עבודתה מאחר שבחרה להתרכז בלימודים ובקידום ההשכלה האקדמית שלה, ואכן היא השלימה שני תארים אקדמיים ואף עובדת על הדוקטורט - והכול במימונו של הבעל.

כמו כן טען הבעל כי האישה הייתה עקרת-בית כושלת, ולמעשה מירב הטיפול בבית ובילדים נפל על כתפיו, לרבות חוגים, רופאים וכו', וכן מעולם לא חיכתה לו ארוחה חמה בבית, והוא לא זכה ליהנות ממנעמי הזוגיות.

למעשה, לטעמו של הבעל, לא זאת בלבד שהוא לא התקדם בקריירה המקצועית שלו תודות לאישה, אלא שהוא הצליח למרות המכשולים והחבלות שיצרה האישה בקידומו, מתוך שיקולים זרים של אגו, קינאה ורצון עז להכשילו.

בית המשפט קיבל את טענת האישה כי נוצרו פערי קריירה משמעותיים בין הצדדים במהלך הנישואים. אמנם שני הצדדים רכשו השכלה גבוהה, אך מבחינת עבודה וקידום, הבעל פיתח קריירה כרופא, והוא נהנה מעבודה קבועה ויציבה ומהשתכרות גבוהה - בעוד שהאישה עבדה במשך שנים במשרות צנועות, וכיום אינה עובדת כלל.

עם זאת, נקבע כי עצם קיומם של הבדלים אינו מספיק, ועל האישה להוכיח כי הפער נוצר כתוצאה מהקרבה של הקידום המקצועי שלה לטובת הקריירה של הבעל.

לגבי בחינת תרומתה של האישה לקידומו של הבעל, בית המשפט לא אהב את הזלזול שהשתמע מעמדת הבעל ואת חוסר ההערכה הנובע מדבריו כלפי העומס המוטל בחיי הנישואים דווקא על בן הזוג "הביתי". בית המשפט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהאישה היא זאת שנשאה בעיקר הטיפול והדאגה לילדים ולמשק-הבית, לפחות בשנים הראשונות לחייהם, כשעבדה במתכונת מצומצמת המותאמת לצורכי התא המשפחתי עד לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, ובכך אפשרה לבעל לעבוד שעות ארוכות ולהתקדם.

חיי לימודים ועבודה ברפואה אינם חיים נוחים, כתב בית המשפט, והם דורשים השקעת מאמץ וזמן ניכר, הבאים גם על חשבון הזמן המשפחתי. הבעל נעדר מהבית רבות לצורך עבודתו, כך שהאישה היא זאת שהייתה נוכחת וזמינה עבור בני הבית, שחררה את הבעל מעול הטיפול במשפחה ובילדים ואפשרה לו למקסם את כושר השתכרותו בעבודתו. לא הייתה לבעל אפשרות לעבוד ולפתח קריירה, וגם להקים משפחה ולגדל ילדים, במיוחד כשהם עם צרכים מיוחדים, ללא עזרתה ותמיכתה של האישה "מאחורי הקלעים" בניהול ובאחזקת התא המשפחתי.

הבעיה האמיתית היא להדביק מספר לקביעות העקרוניות הללו ולקבוע מה גובה הפיצוי שהבעל צריך להעביר לאישה עבור פוטנציאל ההשתכרות שרכש על חשבונה. הערכה זאת צריכה לאזן בין תרומתה של האישה לקידומו של הבעל - לבין כישרונו הטבעי ויכולותיו המולדות שהביאו אותו להצליח, בנוסף לאין-ספור גורמים אחרים הנכנסים לשקלול: גיל הצדדים ומצבם הבריאותי, גיל הילדים ומצבם הבריאותי, משך הנישואים ועוד.

בתי המשפט נוהגים להיעזר בחוות-דעת מומחה לצורך זה, והסכומים שנפסקים נעים בדרך-כלל בין 100-200 אלף שקל, שמועברים בתשלום אחד או בתשלומים לשיעורים, כמעין "מזונות אישה". במקרה זה בית המשפט פסק סך של 200 אלף שקל כפיצוי מבלי להיתמך בחוות-דעת מומחה - דבר שיקשה על ערכאת ערעור להתייחס לשיקולים העומדים מאחורי פסיקת הסכום, אם יוגש ערעור. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il