תם ולא נשלם: המאבק על מניות רשת הציוד למחנאות ולחיילים ריקושט, בשווי מיליוני שקלים, הגיע לבית המשפט העליון, אשר פתח את הדלת בפני בעלי הרשת, בועז וקסמן, להחזיר לעצמו את כבודו ואת מניותיו האבודות.
בית המשפט העליון קיבל השבוע את בקשתו של וקסמן לעכב העברת 25% ממניות ריקושט לידי מייסד הרשת, אמיר לויט. זאת, עד להכרעה בערעור שהגיש וקסמן על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה יש להשיב ללויט את המניות שמכר לוקסמן לפני שני עשורים כמעט.
העברת המניות ללויט נקבעה בפסק דינה של השופטת מיכל אגמון-גונן מנובמבר האחרון, שבו מתואר לפרטי-פרטיו הסכסוך שנתגלע בין וקסמן ללויט. בשנת 1989 ייסד אמיר לויט את רשת ריקושט, המוכרת ציוד לחיילים ולמחנאות. זמן קצר לאחר מכן צירף לויט לחברה, ללא תמורה, את חברו לשירות הצבאי, דודי פלד. השניים (לויט ופלד) החזיקו ביחד, כל אחד 50%, את כלל הזכויות בריקושט.
בהתחלה היקף הפעילות של החברה היה מצומצם, אך עם הזמן החברה הלכה והתרחבה, פתחה עוד חנויות והפעילה שורה של חנויות ברחבי הארץ באמצעות זכיינים - חבריהם של לויט ופלד מהשירות הצבאי.
9 שנים אחרי ייסודה, עם התרחבות הרשת, נכנס ב-1998 בועז וקסמן - באמצעות חברת אופיר טורס שבשליטתו - כשותף בריקושט, ורכש 50% מהזכויות. וכך נותרו לויט ופלד עם החזקות של 25% כל אחד ברשת.
שנה מאוחר יותר עזב המייסד לויט את הרשת וקיבל תמורת יתרת מניותיו (25%) מוקסמן סכום של 300 אלף שקל. במסגרת הסכם העברת המניות חתם וקסמן (הרוכש) על סעיף ויתור על תביעות נגד לויט (המוכר).
מספר שנים אחר-כך, ב-2008, הסתכסכו שני בעלי הרשת, וקסמן ופלד, והגיעו להסדר, שבמסגרתו עזב גם פלד את ריקושט, וכך הפך וקסמן לבעלים היחיד של רשת ריקושט.
במהלך כעשור עסק לויט (המייסד והבעלים הראשון) בעיסוקים שונים, ולא היה לו כל מגע עם ריקושט. אולם באפריל 2009 ביקש לויט לחזור לתחום הציוד לחיילים, המחנאות והספורט, ופתח חנות עצמאית ברמת-השרון בשם "קמפ-אין". וקסמן (רוכש ריקושט ובעליו), שחשש מהתחרות, ביקש מלויט לצרף את החנות כזכיין לרשת ריקושט ואף הציע לו לחזור לתפקיד מנכ"ל ריקושט, אך לויט סירב להצעה.
בתגובה הגיש וקסמן בסוף שנת 2009, באמצעות חברת "ריקושט 3000" שבבעלותו, תביעה בהיקף של כ-1.4 מיליון שקל נגד לויט, בטענה כי נהג במירמה, מעילה והונאה בתקופה שבה היה מנכ"ל ריקושט.
תביעתו של וקסמן נדחתה, לאחר שבית המשפט קבע כי לא היו לו ראיות להוכחת טענותיו נגד לויט, ולא היה כל בסיס לתביעה. אך הסכסוך לא נגמר.
בתגובה לתביעה נגדו הגיש לויט תביעה מצדו נגד וקסמן, שבה טען כי התביעה שהגיש וקסמן נגדו מהווה הפרה של ההסכם למכירת מניותיו בריקושט ל-וקסמן ב-1999, שבו התחייב וקסמן לא לתבוע אותו. לפיכך ביקש לויט לבטל את הסכם המכר ולשוב ולקבל את מניותיו בריקושט.
מקרה מובהק של חוסר תום-לב והפרת התחייבות
בנובמבר אשתקד קיבלה השופטת אגמון-גונן את תביעתו של לויט. השופטת קבעה כי "תביעת ריקושט מלמדת על היעדר תום-ליבו של וקסמן בעצם הגשת התביעה", וכי "וקסמן היה מעוניין להרתיע את לויט מלהתחרות בתחום בו עוסקת ריקושט, כי הכיר את יכולותיו".
בית המשפט דחה גם את טענתו של וקסמן, לפיה חברת "ריקושט 3000" לא כבולה בהתחייבות שלא לתבוע את לויט. לדברי השופטת, "וקסמן הוא הבעלים, המנהל והרוח החיה הן מאחורי 'ריקושט 3000' והן מאחורי אופיר טורס, והחברות מחויבות בהתחייבות עליה חתם בעת רכישת מניות לויט".
לאורך פסק הדין ביקרה השופטת אגמון-גונן את התנהלותו של וקסמן, חוסר תום-הלב שלו והשימוש בהליך המשפטי על-מנת להרתיע מתחרה. "זהו מקרה מובהק של שימוש במסך ההתאגדות לרעה, בחוסר תום-לב, ועל כן אני קובעת: הגשת תביעת 'ריקושט 3000' היא הפרה של התחייבויות אופיר טורס, שלא לתבוע את לויט בכל הנוגע לרשת ריקושט".
בנסיבות אלה נקבע כי על וקסמן להשיב ללויט 25% מהמניות בריקושט, ובהתאמה, על לויט להחזיר לוקסמן את הכסף שקיבל תמורתן, 300 אלף שקל - סכום פעוט ביחס לשווי המניות כיום. בנוסף, השופטת חייבה את וקסמן לשאת בהוצאות לויט ובשכר-טרחת עורך דינו בסך 30 אלף שקל.
יצוין כי המשמעות הכספית של החלטת בית המשפט עבור שני הצדדים הנצים היא עצומה: ריקושט נחשבת לרשת הגדולה והמובילה בישראל בתחום הציוד לקמפינג, לתרמילאות, לטיולים ולנסיעות וכן למוצרי חיילים, ספורט ואופניים, נופש ופנאי וביטוחי נסיעות.
הרשת מונה כיום 52 סניפים הפרוסים בכל רחבי הארץ, מראש-פינה בצפון ועד אילת בדרום. סניפי ריקושט ממוקמים בקניונים, במתחמי קניות ובחנויות רחוב, והם מופעלים הן בבעלות ישירה והן בזכיינות.
מניותיו של לויט נמכרו לריקושט תמורת 300 אלף שקל לפני כ-17 שנה, אך היום החברה שווה עשרות מיליוני שקלים, וישנם גורמים בשוק שמעריכים את שווי החברה בכ-100 מיליון שקל - מה שהופך את הניצחון של לויט בסכסוך המשפטי ארוך-השנים ל"מעשיר" במיוחד. והכול התחיל בניסיון - גרוע בעליל, כפי שהסתבר - של איש העסקים וקסמן למנוע ממתחרה שלו, לויט, לפעול במסגרת חנות אחת שפתח.
הטענות בערעור ראויות להישמע
על הרקע הזה הגיש וקסמן ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה. בערעורו לבית המשפט העליון נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך ש"הרים מסך" וייחס לריקושט את ההתחייבות של אופיר טורס שלא לתבוע את לויט. יחד עם הערעור הגיש וקסמן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, העברת המניות ללויט ותשלום שכר-הטרחה וההוצאות ללויט.
שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר, קיבל חלקית את בקשת עיכוב הביצוע, תוך שהוא קובע כי "יש חשש שאקט ההשלמה של העברת המניות עלול לגרום למבקשים (וקסמן וריקושט, א' ל"ו), ככל שהערעור יתקבל, לנזק בלתי הפיך", ולכן "מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין".
עוד ציין השופט מלצר כי "בלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור, אני סבור כי חלק מן הטענות שהמבקשים מעלים בערעור ... ראויות להישמע".
בנסיבות אלה, קבע השופט מלצר, דין הבקשה להתקבל בחלקה, במובן זה שהמניות שבמחלוקת יועברו לידי נאמן מוסכם, עד להכרעה בערעור.
עם זאת, נקבע כי בהתחשב בנזק שעלול להיגרם ללויט כתוצאה מעיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור - על וקסמן להפקיד בבית המשפט ערבות בנקאית בסך 500 אלף שקל, שניתן יהיה לממשה כדי לפצות את לויט בגין כל נזק שייגרם לו (ככל שכך יקבע) אם הערעור יידחה.
עוד נקבע כי העברת התשלום בגין ההוצאות ושכר-הטרחה שנפסקו בפסק הדין המחוזי - לא תעוכב; וכן נפסקו הוצאות נוספות לטובת לויט בסך 10,000 שקל, זאת בגין כשלים של וקסמן בהתנהלות מולו במסגרת בקשת עיכוב הביצוע.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
