מס בשני קולות: כיצד אנו מסבסדים את הזיהום התעשייתי?

תחת הכותרת הפופוליסטית "הפנמת העלויות החיצוניות של השימוש בדלק", גובה המדינה כ-40 מיליארד שקל בשנה מרוכשי הרכב והמשתמשים בו ■ אלא שנתוני האוצר עצמם מראים שמאחורי המסר ה"ירוק" עומד סבסוד של נהגי הרכב הפרטי את הזיהום התעשייתי הכבד

יוסי רוזן / צלם: תמר מצפי
יוסי רוזן / צלם: תמר מצפי

מדינת ישראל נוטה לדבר על סוגיית הדלק לתחבורה בשני קולות. הגלוי והבולט ביניהם הוא הקול ה"ירוק" והסביבתי. אינספור דוברים רשמיים בכירים טענו בשנים האחרונות שהבנזין והסולר, שנשרפים בכלי הרכב בישראל, מזיקים לכדור הארץ ולבריאותנו תורמים לקופתם של אויבינו. לפיכך צריך וראוי למצוא להם תחליף. המדינה אפילו הקימה לשם כך "מינהלת תחליפי דלק", שפועלת על פי החלטת ממשלה משנת 2011 במטרה לפתח תחליפים ירוקים יותר.

הקול השני הוא הקול הפיסקאלי - זה שאחראי על הגבייה וספירת הכסף מהמיסוי, שמוטל על אותם דלקים שמזיקים לבריאותנו. זהו קול הרבה יותר שקט וצנוע מבחינה פומבית, כמעט מתנצל, אבל כאשר מתרגמים אותו לסכומים ולמספרים הוא הופך לשאון מחריש אוזניים של צלצולי קופה רושמת. אם לפני עשר שנים נעו הכנסות המדינה ממיסוי דלק, בעיקר מתחבורה, סביב 9 מיליארד שקל, השנה הם הגיעו לכ-17.5 מיליארד, ללא חישוב המע"מ.

אם היינו צריכים לסכם בסכום אחד את סדר העדיפויות האמיתי של המדינה ביחס לשני ה"קולות" הללו היינו נוקבים בסכום 1.5 מיליארד שקל. זה גובה התקציב שהקצתה מדינת ישראל לנושא "פיתוח תחליפי דלק" למשך עשור, פחות מהכנסות האוצר ממיסוי דלק "מזהם" בחודש אחד בודד.

שאבתם כסף בששון

אבל השימוש היחצני של המדינה ב"תחליפי הדלק" כעלה תאנה ירוק הוא לא הנושא המרכזי כאן. הבעיה האמיתית היא שמיסוי הדלק לתחבורה הפך בשנים האחרונות למכשול ענק, שתוקע מקלות בגלגלי המשק. בדעה הזאת נתקלנו במצגת של יוסי רוזן, יו"ר דירקטוריון המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה, שהוצגה בכנס "תחזיות משק האנרגיה 2017", שנערך בדצמבר. לדברי רוזן, שמכיר את הנעשה בענף לפני ומאחורי הקלעים, "המחיר של חבית נפט נע כיום סביב כ-50 דולר והמחירים הנמוכים, יחסית לשנים 2013-2014, שינו את פני התעשייה העולמית". הנתונים הללו גם מקבלים גיבוי ממדד האנרגיה, שמצביע על ירידה חדה בשנים האחרונות. "אבל", הוסיף רוזן, "הצרכן הישראלי לא יכול ליהנות מכך בשל המיסוי הגבוה".

רוזן הציג את משמעות המיסוי בגרף שהראה את השינוי לאורך זמן ביחס בין רכיב מחיר הדלק לבין רכיב המסים בבנזין לתחבורה. אם ב-2013 וב-2014 שני הרכיבים היו די קרובים, עם חלוקה של בערך חצי-חצי, בשלהי 2016 כבר נפתח ביניהם פער עצום ורכיב מחיר הדלק האמיתי נע סביב 34% בלבד ואילו רכיב המסים על כל ליטר חצה את ה-65%. השורה התחתונה של רוזן ברורה מאוד: "הממשלה מכריזה כי לא תעלה מסים אך בפועל מעלה מסים באמצעות 'שאיבת' כסף במשאבות הדלק".

יהיה מי שיטען שמדובר בפער זמני, שייסגר במוקדם או במאוחר כאשר מחירי הדלק יזנקו, כפי שקרה גם בעבר, אלא שבינתיים היציבות במחירי הדלק הנמוכים נמשכת כמה שנים. אם האוצר היה שומר על יחס משתנה ודינמי בין מיסוי הדלק למחירו - ולא על בלו קבוע בנוסח "ליטרת הבשר", אפשר להניח שהרבה מיליארדים עודפים של גבייה היו מופנים לצמיחה. בהקשר זה נציין ש-2017 צפויה להמשיך את הקו ה"זמני" של מחירי הדלק עם צפי (בינלאומי) למחיר חבית סביב ה-54 דולר בדצמבר 2017. כלומר, עוד שנה של גביית יתר עומדת לפנינו.

 

תוכנית ההפנמה

את ה"קול" השני של המדינה ביחס לדלק לתחבורה מצאנו באותו כנס עצמו במצגת של ערן יעקב, המשנה למנהל רשות המסים, שכותרתה "מיסוי דלק בישראל". כפי שראינו במצגות דומות בעבר, הטיעונים של רשות המסים בעד מיסוי הדלק במתכונתו הנוכחית מתמקדים בשני נושאים מרכזיים: "מיסוי דלק הוא מיסוי סביבתי וצודק", ומנגד "זה לא רק אנחנו. ככה זה בכל העולם". הטיעון הראשון הוא ש"דלק שונה ממוצר צריכה רגיל בכך שייצורו וצריכתו גורמים ליצירת עלויות חיצוניות כמו זיהום אוויר, גודש בכבישים, רעש ותאונות דרכים". לפיכך מטרת מיסוי הדלק הוא להפנים את ההשפעות החיצוניות השליליות הללו. או כפי שאומרת זאת רשות המסים, "החלת סך העלויות על המשתמשים תייעל את הקצאת המקורות במשק בכלל ואת השימוש באנרגיה בפרט".

כבר התכוננו לנופף בדגלים ירוקים ולשיר את המנון הפרחים והפרפרים, אלא שאז נתקלנו, באותה מצגת עצמה, בטבלה שמציגה את גובה הבלו על דלקים שונים מול "העלויות החיצוניות" שלהם בפועל. הטבלה הזאת הותירה אותנו מבולבלים. על פי נתוני האוצר, העלות החיצונית של השימוש בבנזין מזיהום אוויר בפועל ומשינוי אקלים היא כ-765 שקל לטון/ליטר, אבל סכום המס שהכניס הבלו על בנזין ב-2016 היה 3,038 שקל לטון/ליטר, כלומר כמעט פי ארבעה.

כאשר אנחנו עוברים לסולר לתחבורה ומחשבים את סכום המס אחרי מנגנון הישבון לצרכני הסולר הכבדים, מוצאים שסכום המס די תואם את העלות החיצונית מזיהום אוויר. וכאשר אנחנו מגיעים למזוט - אחד המזהמים התעשייתיים המרכזיים בישראל - מגלים שהעלות החיצונית הסביבתית שלו נעה בין כ-1,200 שקל לטון/ליטר לכ-2,200 לטון/ליטר (בהתאם לאיכות המזוט) בעוד שסכום המס עליו עמד ב-2016 על 15 שקל בלבד לטון/ליטר, וזו לא טעות דפוס.

במילים אחרות, על פי נתוני האוצר, הנהגים הפרטיים מסבסדים באלפי אחוזים את העלויות החיצוניות של התעשייה, ששורפת מזוט, ובמאות אחוזים "בלבד" את הזיהום של צרכני הסולר הכבדים. ואם כבר במזוט עסקינן, גרף אחר במצגת של רשות המיסוי מראה שהמיסוי המוטל על מזוט בישראל הוא הנמוך ביותר בהשוואה לכל מדינות הגוש האירופי המורחב.

האם ייתכן שהסבסוד ה"סביבתי" שמתבצע על גבם של נהגי הרכב הפרטי קשור לעובדה שהתעשייה הכבדה וצרכני הסולר (מובילים, מוניות, תחבורה ציבורית) נהנים מכוח אבסולוטי במסדרונות השלטון בעוד שהנהג הקטן משלם בהכנעה ובלי שאלות? האם ייתכן שמקורו בכך שרוב מקבלי ההחלטות במשק אדישים למיסוי הבנזין (אבל לא להכנסות ממנו) כיוון שהם נהנים מהוצאות דלק על חשבון העבודה? לא יכול להיות. זה בטח רק אנחנו, שחושדים בכשרים.

ישראל: "גן עדן ירוק"

הטיעון השני, "זה לא רק אנחנו, זה כולם", הוצג במצגת של ערן יעקב באמצעות גרף שמראה שמחיר ליטר בנזין בישראל די קרוב לממוצע האירופי ולמעשה קיימות עוד שמונה מדינות שבהן מחיר הבנזין לצרכן גבוה יותר. גרף נוסף הראה ששיעור המיסוי הממוצע על ליטר בנזין שמוטל בישראל די קרוב לממוצע האירופי.

שני הנתונים היו מעודכנים לספטמבר 2015 ולקחנו לעצמנו את החירות לעדכן אותם לינואר 2017. המחיר הממוצע לליטר בנזין 95 בכלל הגוש האירופי המורחב עומד כיום על 5.74 שקלים לליטר. בישראל הוא 6.16 שקלים לליטר. שיעור המס הכולל על ליטר בנזין בישראל (כולל מע"מ) עומד כיום על 63%, שהם כ-7% יותר מהממוצע האירופי המורחב, נכון לינואר.

"אתם רואים", יגיד האוצר, "אנחנו לא כל כך רחוקים מאירופה. גם העולם מודע לאותן עלויות חיצוניות מזיקות ומפנים אותן במיסוי דלק כבד". אמת ויציב. אלא שברוב מדינות אירופה כמעט לא מוטל מיסוי קבוע על רכישת כלי רכב חדשים, למעט מע"מ, כך שמיסוי דלק כבד הוא תחליף פרוגרסיבי למיסוי הקבוע על רכישת רכב בנוסח "זיהמת שילמת".

ומה הנימוק שבו משתמש האוצר כדי להצדיק את המיסוי הכולל הכבד (עד 100%), שמוטל בישראל על רכישת רכב פרטי ומכניס לקופת האוצר עוד 12 מיליארד שקל בשנה? צדקתם. "הפנמת העלויות החיצוניות של השימוש ברכב". ומה הנימוק שבו משתמש האוצר כדי להצדיק את האגרה השנתית על רכב, שגבוהה במאות אחוזים מהממוצע העולמי ומכניסה עוד 5 מיליארד שקל לקופה? צדקתם שוב. "הפנמת העלויות החיצוניות". כלומר גם וגם וגם.

לפיכך אין לנו אלא לגבש שלוש מסקנות אפשריות. או שכלי הרכב הפרטיים בישראל הם המזהמים בעולם ופולטים עננים של עשן ברמת זיהום שאינה מוכרת בעולם, או שישראל היא המדינה ה"ירוקה" ביותר בעולם והמובילה העולמית באכיפת מדיניות סביבתית; או שמישהו שם למעלה באוצר מכור להכנסות ממיסי דלק שמשלמים הנהגים הפרטיים ועובד עלינו בעיניים. כל אחד יכול לבחור לעצמו את המסקנה המתאימה. כך או כך, לפני שתיכנסו לתחנה ותגידו למתדלק "מלא לי את המכל בתחליף" - והוא יבהה בכם כאילו נפלתם מהירח - כדאי שתפנימו: בישראל אין תחליפי דלק. יש רק תחליפי מס.

בנזין לתחבורה
 בנזין לתחבורה

צרו איתנו קשר *5988