גם פחד וגועל מזיקים לבריאות

בשם המלחמה בעישון, רצו להפיץ פה 280 מיליון גלויות של מוות וסבל. טוב שזה נמנע

יעקב ליצמן / צילום: אוריה תדמור
יעקב ליצמן / צילום: אוריה תדמור

א. התחקירים והמאמרים שהתפרסמו לאחרונה על ההתאמה לכאורה בין חלק מהחלטותיו של שר הבריאות יעקב ליצמן לאינטרסים של חברות הטבק, מעצבנים אותי לאללה. כמי שגדל על ברכי הוליווד, הם גם לא מפתיעים אותי.

חברות הטבק הן סוג של שטן גדול, ואני אומר את זה באחריות של מי שמעביר כבר כמה עשורים טובים בניסיונות להיחלץ מהתופת המענגת והממכרת של העישון. חלקן לא כל-כך מוצלחות, חלקן עוד פחות. אם זו עוצמת הלחץ שהן יודעות ויכולות להפעיל על צרכן אחד, קטן וחסר חשיבות כמוני - מה עצום הלחץ שהן יודעות ויכולות להפעיל על אנשי השררה. כמובן שאני לא מאמין שליצמן אשם במשהו, ואם יתברר שכן, זה ממש יאכזב אותי. אני מחבב אותו.

אבל במקרה אחד - ורק בו - אני מוכרח להודות שאני זורם עם האינטרסים של חברות הטבק ומסכים עם ליצמן: סוגיית פרסום תמונות זוועה על קופסאות סיגריות, אלה שמראות מקרוב את התוצאות המחרידות של העישון; גלריה מבחילה של גידולים איומים, מבוגרים גוססים, תינוקות מתים, ריאות מפויחות, שיניים רקובות, עיוורון ומה לא.

במשרד הבריאות רצו לייבא את כל היופי הזה לישראל, אבל בדיונים בנושא שנערכו בכנסת בין 2011 ל-2014 התנגד להם ליצמן בחריפות. זה לא אסתטי, אמר, לא צריך לכער את המדינה.

שחטו אותו בעיתונים, אבל לטעמי - לפחות בדבר הזה הוא צודק.

ב. העישון קוטל כ-8,000 ישראלים בשנה, ואין ספק שראוי להילחם בו. אגב, המלחמה בעוז נמשכת כבר עשורים ובהצלחה לא מבוטלת: ב-30 השנים האחרונות ירד מספר המעשנים בישראל בכמחצית, וכיום הוא עומד על כמיליון אנשים - או כ-20% מקרב בני ה-21 ומעלה.

ליצמן אמנם לא בנה מתקן כליאה בנגב למעשנים, אבל גם בתקופתו נמשכה הירידה. כי שום דבר הוא לא רק בגלל או בזכות אדם אחד, הכול מגמה עולמית. בכל מקרה, גם את המספר 8,000 ראוי להפחית. אחרי הכול, אלה המעשנים של כולנו, ואין לך נפש שלא צריך להציל.

נראה לי שכולם גם יודעים בדיוק מה הדרך הכי טובה להוריד בצורה חדה את מספר המעשנים: פשוט להכפיל את מחיר הטבק פי חמישה. הרי אם חפיסת סיגריות תעלה 200 שקל, אנשים יעשנו הרבה פחות גם אם יופיעו עליה תמונות של חתלתולים חמודים או שקיעות מהממות. משום מה (אולי משום האינטרסים של חברות הטבק?), אף שר בריאות ישראלי לא עשה את זה מעולם, ואפילו לא חולם לעשות את זה בעתיד הנראה לעין.

משהו בי, כמעשן שבימים אלה חוזר שוב לסורו, מקווה שכך יהיה. המעבר מהתמכרות זמינה ומצחינה לפינוק יוקרתי, ישרת אותי לטובה.

אז מלבד להמשיך ולהגביל את העישון לאזורים קטנים, מרוחקים ומשפילים עוד יותר מהיום (דבר שנעשה) ולקנוס בכבדות מעשנים מחוץ לתחום (פחות), נותר רק להתווכח על חומרת האזהרות שעל העטיפה. אין ספק שתרומתן הגדולה של התמונות הנ"ל לגמילה מעישון הוכחה שוב ושוב, כולל במדינות קטנות, עצבניות ומוקפות אויבים כמו קנדה ואוסטרליה. גם בנורבגיה זה ממש עוזר, אומרים המחקרים.

וכאן בדיוק וזהו בדיוק: בישראל? בחייאת! החסרים אנחנו מנות נדיבות של אימה ופחד, זוועה וחלחלה, שצריך להמשיך ולגדוש בהן את המרחב הציבורי?

הישראלים מחסלים כ-280 מיליון חפיסות סיגריות בשנה; 280 מיליון גלויות של מוות וסבל הפזורות סביבנו, מונחות על שולחן הקפה, זרוקות בקצה העליון של פח אשפה ציבורי. זה יכער את המדינה לא רק ברמה האסתטית, כמו שאמר ליצמן, אלא גם ברמה המחשבתית, כי מדינה היא לא רק מקום, היא גם רעיון שמשותף לכל מי שחי בו.

ג. מעריכים שכ-800 מקורבנות העישון הם מעשנים פסיביים. הצילומים המדוברים נלחמים בעישון באמצעות שני רגשות קמאיים ועתיקים: הגועל והפחד. תופעת הלוואי הציבורית שלהם תהיה גועל פסיבי ופחד פסיבי. לא יודע אם מתים מזה, אבל חיים לא משהו בכלל.

הפחד והגועל הם חלק מקבוצה של רגשות יסודיים שכל אחד מאיתנו נולד איתם - כמו הפתעה, שמחה, כעס ועצב - וכל אחד מאיתנו יודע לקלוט אותם באופן מיידי מאדם אחר ולשדר אותם הלאה. מבחינה אבולוציונית, על-ידי הבעות פחד וגועל אנו מזהירים מפני אוכל מקולקל או טורף מתקרב.

ושניהם, אם כן, ויראליים. נישאים באוויר. עוברת גברת ליד חנות, היא בכלל לא מעשנת, ואפילו עבר עליה יום טוב (פגשה חברות, אכלו במסעדה, ראו סרט), בזווית העין היא רואה תינוק גוסס. על פניה מתפשטת הבעת גועל. מולה עובר גבר, היה לו יום רע (המינוס, העבודה), על פני האישה הוא קולט את הגועל - שנראה כבחילה. גם הוא כבר לא מרגיש טוב. הפחד מסתנן, וגם הוא עובר הלאה.

זוכרים שמדובר ב-280 מיליון גלויות של מוות וסבל, פחד וגועל? מפה לשם, אולי תילחם בעישון, אבל תקבל מדינה שלמה השרויה בפחד ובגועל. לא יודע מה אתכם, אני כבר מעדיף עישון פסיבי. זה אולי לא בריא מי יודע מה, אבל זה עדיף על האלטרנטיבה.

כי אנשים נראים מגעיל כשהם נגעלים: פניהם מתעוותות כלפני הקאה, אפם מתקמט, שפתם התחתונה נמתחת והעליונה מתרוממת, הם מחווירים ומריירים. זה דוחה. ואנשים נראים מפחיד כשהם פוחדים: אישוניהם מתרחבים, הם נושמים בכבדות, נרעדים, חלקם מסתערים, חלקם קופאים. זה מטריד.

ד. בהרבה מובנים, הגועל והפחד מכתיבים את הכותרות בשנים האחרונות. הפחד - הוא ולא אחר - מנצח פה מערכת בחירות אחת אחרי השנייה, ואפשר לומר שהוא שולט בעולם. מדינה אחרי מדינה נכנעת לו.

נאמנים עליי דברי מורי ורבי יודה זיע"א שאמר וצדק: "פחד הוא הדרך לצד האפל. פחד מוביל לכעס, כעס מוביל לשנאה ושנאה מובילה לסבל". תולדות העולם במשפט אחד. גם את הגועל ניתן למצוא שולט בעולם היום, או לפחות את המופעים הפיזיים הראשונים והמיידיים שלו: רתיעה. נסיגה. צמצום המבט, הפנייתו הצידה. אם זה דוחה, קשה, עצוב, רקוב או מקולקל - מפנים את המבט ולא מתעסקים.

ליצמן אולי לא ידע בדיוק למה הוא התנגד לצילומי הזוועה על חפיסות הסיגריות, אבל חושיו הנחו אותו נכון: שני הדברים האחרונים שצריך להוסיף מהם, ולו קצת, למרחב הציבורי הם עוד גועל ועוד פחד. על הדבר הזה, לפחות על הדבר הזה, ראוי להודות לו מקרב לב.

ה. ויותר מזה, ככל שאני חושב על זה: ייתכן שליצמן הוא הפוליטיקאי היחיד בעת האחרונה שאמר לפחד "עד כאן, חביבי - לכאן אתה לא נכנס". הרי הפחד הוא כלי ההפחדה המרכזי של רבים כל-כך מהנבחרים שלנו; מהערבים נוהרים ועד לבידוד בינלאומי, מפצצה איראנית ועד לאסון אקולוגי, מהגלישה לפשיזם ועד לגל טרור או הצתות לאומני - כל מהדורה וההפחדה שלה. עופרת בקפה! מסיר שומנים בלימונדה! קוליפורמים בחומוס! רוצים להוריד את תקציב הביטחון? סכנה! יש החלטה באו"ם? אסון! אנחנו חיים מאיום לאיום, מוצפים בניסיונות הפחדה.

רק דמיינו מה היה קורה לו הייתה עוברת ההחלטה, ובנוסף לכל הפחדים שלעיל היו מציפים את שדה הראייה והתודעה שלנו בעוד 280 מיליון תמונות קטנות, אבל אפקטיביות עד מאוד של מחלה, גסיסה, ריקבון ואימת מוות נוראית.

אז בסדר, אולי היו כמה אנשים שהיו מפסיקים לעשן. אז בסדר, אולי כמה צעירים לא היו מתחילים. אבל באיזה מחיר? האם שווה תמורת זאת להגביר את מנת הגועל והפחד עד שתיגדש הסאה? אני חושב שלא.

צרו איתנו קשר *5988