בית המשפט לענייני משפחה מציג: אמא יש רק אחת - ואבא?

רק לאחרונה הזכרנו כאן את המחלוקת בין אלה הגורסים כי את הדין יש ליישם ככתבו וכלשונו, גם כאשר הדבר מוביל לאי-צדק - לבין אחרים, שלדידם לצד תפקידו של בית המשפט לעשות משפט, עליו למצוא את הדרך לשלב בין הדין לבין הצדק, גם אם הדבר כרוך ב"עיקום" הדין מטעמים של צדק. שם דובר בפסק דינו של שופט בית משפט השלום בתל-אביב, עדי הדר, שבמסגרתו הוא הקפיד על הדין, למרות שידע (וקבע) כי "התוצאה המשפטית" של פסק דינו אינה בהכרח "התוצאה הראויה".

פסק דין, שיצא עתה תחת ידי שופט בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בן ציון ברגר, מדגים את הקושי הרב מולו ניצב השופט בבואו לשלב בין הדין לבין ערכי מוסר אחרים. ברגר מצא את עצמו דן בתביעתם של 3 אנשים (נכנה אותם "האחים למחצה"), אשר לאחר מותו של אדם אחר (אותו נכנה "אלברט"), שהלך לעולמו כשהוא רווק וללא ילדים, ביקשו מבית המשפט שיצהיר כי הם אחיו למחצה - ולכן יורשיו.

כיצד הסבירו האחים למחצה את טענתם זו? פרקליטם, עו"ד בעז קראוס, טען כי עד למותו לא ידע אלברט כי אביו לא היה האדם שגידל אותו ביחד עם אמו (אותו נכנה "שמואל") אלא אדם אחר - האבא שלהם ("אברהם").

האחים למחצה סיפרו כי משפחתם התגוררה בשכנות לאלברט ולהוריו, וכי כשבועיים לאחר פטירתו של אלברט, התקשר אליהם שכנו של אביהם ואמר להם כי ידוע לו שאלברט אינו בנו הביולוגי של שמואל, אלא של אברהם-אביהם. השכן הוסיף ואמר כי הוא שמע על כך מאמו המנוחה של אלברט, שהשביעה אותו שלא לספר על כך לאיש, אלא לאחר שהן אלברט והן הוריו לא יהיו עוד בין החיים.

במהלך המשפט הוגשו תצהירים של שכנים של הורי האחים למחצה, שהעידו כי הקשר בין אמו של אלברט לבין אברהם היה ידוע להם, הן לאור שמועות שהתרוצצו במקום מגוריהם, והן מאחר שהם היו עדים למריבות שפרצו בין אברהם ואשתו בקשר לרומן שניהל אברהם עם אמו של אלברט.

תחילה הוגשה התביעה רק נגד מדינת ישראל, וזאת בהיותו של אלברט ערירי. המדינה הודיעה לבית המשפט כי בארכיון הפתולוגיה של בית החולים "הלל יפה" שמורות דגימות של אלברט, שהן תוצר של בדיקות שהוא עבר שם, וכי על-פי צו של בית המשפט יהיה ניתן לעשות בהן שימוש בלי לפגוע בכבוד המת וללא צורך לפתוח את קברו.

לאור עמדה זו הורה ברגר על ביצוע בדיקה גנטית למציאת קשר בין אלברט לבין אברהם, אביהם של האחים למחצה.

רק לאחר מכן הגיש עו"ד אורי צפת, מטעמם של חמשת בני דודו של אלברט, בקשה להצטרף להליך המשפטי, בטענה כי הם יורשיו. ברגר נעתר לבקשתם, וזמן קצר לאחר מכן הוגשו בפניו תוצאות הבדיקה הגנטית.

"לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון לפרט את ממצאי חוות-הדעת או את האופן שבו הגיע המומחה לממצאי חוות-דעתו", ניסה ברגר לשמור על כבודם של המתים. הן מדברים אלה והן מן העובדה שבעקבות תוצאות הבדיקה הביעה המדינה את הסכמתה לתביעת האחים למחצה, עולה כי הבדיקה הגנטית תמכה בטענה שלפיה אלברט לא היה בנו של שמואל אלא בנו של אברהם, ושלפיה קיים קשר משפחתי בינו לבין האחים למחצה.

אלא שבכך לא היה סוף פסוק. בני הדוד ביקשו מברגר כי יבטל, בדיעבד, את החלטתו לערוך את הבדיקה הגנטית, וכי לפיכך יתעלם כליל מתוצאותיה. הוא דחה את בקשתם וקבע כי הבדיקה נעשתה באופן מקצועי, על-ידי מוסד מוכר ומורשה, וכי לבית המשפט יש סמכות להורות על בדיקה למציאת קשר משפחתי.

ובכל זאת, ברגר שמע, בלב פתוח ובנפש חפצה, את טענות עו"ד צפת מטעם בני הדוד, ולאחר ניהול המשפט והגשת סיכומי הצדדים, הוא לא ראה פחיתות כבוד בשינוי דעתו. "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור כי יש מקום לדיון נוסף בטענות הנתבעים, שהופנו כנגד ההחלטה על ביצוע הבדיקה", קבע.

לדידו, לאור הצורך בשמירה על כבוד המת, עליו להשקיף עתה, שוב, על אותה הטענה - "הפעם בראי הסעד הסופי שהתבקש".

כך הוא קבע, לא לפני שהבהיר כי הכרעתו מעדיפה את כבודם של אלברט ושל הוריו המנוחים על-פני האינטרס הצר של האחים למחצה, "ולמרות הדרך הדיונית בה הלכתי מפתיחת התיק ועד להכרעה בו".

ברגר הזכיר כי עולם המשפט אינו מתנהל אך ורק על-פי גישת "ייקוב הדין את ההר", וכי שיטת המשפט מבוססת על מכלול ערכיה של החברה, על תרבותה, "והיא נוצרת בתוכה את ההיסטוריה רבת-השנים ומביאה לידי ביטוי את כבוד האדם וחירותו".

הוא הוסיף והזכיר כי תפקידו של שופט אינו מתמצה בהכרעה בסכסוכים, ואת זאת שעליו לגשר על הפער שבין המשפט למציאות החיים ולהגן על החוקה וערכיה. "שופט אינו רק נותן שירות אלא גם מגשים ייעוד של עשיית צדק", אזכר את פסיקת בית המשפט העליון, והמשיך: "אכן שומה על השופט לפעול במסגרת החוק, אך החוק הכתוב מותיר לו כר נרחב להגיע לתוצאה הצודקת. שופט אינו רק נותן שירות, אלא הוא מגשים ערכים, מעמת אותם זה עם זה ומשתדל להגיע לתוצאה הראויה, במסגרת החוק".

משכך קבע, העמיד ברגר, זה מול זה, את הפגיעה הגדולה והרחבה בהיקפה ובעוצמתה בכבודם של אלברט והוריו המנוחים, שתיגרם כתוצאה מן הבדיקה הגנטית, ואת "האינטרס הצר של מי שמבקשים להיות מוכרים כאחיו למחצה של אלברט לצורכי ירושתו -, ודחה את התביעה. כך הוא עשה לאחר שקבע כי יש מקום לבטל את החלטתו לבצע את הבדיקה הגנטית, ולפיכך להתעלם מתוצאותיה.

"אנו מצווים לשמור על כבודו של המת, כשם שאנו מצווים לשמור על כבודו של החי", אזכר ברגר. "הזכות ל'כבוד האדם' כוללת בחובה גם את כבודו של אדם לאחר לכתו מן העולם ואת כבוד בני משפחתו החפצים לכבד את זכרו", הוסיף.

הוא התייחס לכך ששמואל - שגידל את אלברט כאב לכל דבר - היה ניצול שואה, ולכך שבין אם הוא היה אביו של אלברט ובין אם לאו, אלברט היה הנצר היחיד שנותר ממנו, ממשיך דרכו בעולם. כך, ככל שייקבע כי הוא אינו אביו של אלברט, "תיגרם פגיעה בזכר היחיד שהשאיר שמואל בעולם", קבע ברגר. "יש ממש בטענת הנתבעים כי אלברט ירש את שמואל מכוח היותו בנו וגודל כל השנים על-ידי שמואל", הוסיף.

ברגר קבע כי הצהרה על כך שאלברט היה בנו של אברהם, תגרום לפגיעה קשה בכבודו של אלברט עצמו. "הכתמת שמו... בדיעבד בכתם הממזרות". בקביעה שלפיה אמו המנוחה של אלברט קיימה מערכת יחסים אינטימית וארוכת-שנים עם אברהם הוא ראה פגיעה אף בכבודה ובבני משפחתה. "אין מחלוקת כי הוריו של אלברט חיו כמשפחה אחת ומאוחדת... לכן, לא רק כבודם של פרטי המשפחה נפגע, אלא התא המשפחתי כערך של חיי המשפחה, המשיך ברגר.

"לאחר שערכתי את האיזון בין האינטרסים כאמור לעיל, אני קובע כי ידו של האינטרס שעניינו שמירה על כבוד המנוח ובני משפחתו על העליונה", סיכם ברגר. "לפיכך, חוות-דעת המומחה על תוצאותיה לא תישקל כראיה במסגרת התביעה דנן, ומתייתר הצורך לדון בתוצאותיה", סיים השופט ברגר את החלטתו (תמ"ש 16210-10-15).