עיתונות מגויסת

המשחק הפוליטי אליו נגררו עיתונאי התאגיד ורשות השידור מזהם את היושרה המקצועית שלהם

ההפגנה אתמול נגד המתווה, כאן / צילום: יח"צ
ההפגנה אתמול נגד המתווה, כאן / צילום: יח"צ

העיתונאי שאול אמסטרדמסקי, מבכירי תאגיד השידור הציבורי, קרא אתמול (א') לממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר, אמיר לוי, להתערב בסיכום שהושג בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר האוצר משה כחלון. אך עם כל ההבנה למצוקת עיתונאי התאגיד, יהיה זה צעד חסר אחריות מצד לוי אם יטיל את האגף שבראשו הוא עומד לתוך הקלחת הפוליטית והמשפטית סביב עתיד השידור הציבורי בישראל. 

שר האוצר כחלון התעקש למדר הפעם את אגף התקציבים וראשיו. איש באוצר - מלבד מנכ"ל המשרד ויד-ימינו של כחלון, שי באב"ד - לא היה מצוי בפרטי המשא-ומתן הרגיש שהתנהל מול ראש הממשלה ואנשיו. כחלון ידע שלפחות בעניין הזה הוא אינו יכול לסמוך על אנשי האגף שישמרו את הפרטים אצלם.

לטוב ולרע, שר האוצר לקח על עצמו את האחריות על הסיכום שהושג, והוא לבדו יאכל את הדייסה שנרקחה. במבחן התוצאה שמר כחלון על מקצועיותו של אגף התקציבים, גם אם התכוון להשיג מטרות אחרות.

באופן אישי, יש לראשי האגף העדפות שונות וקשרי חברות עם עיתונאים המעורבים במאבקי התאגיד. גם מחוץ לאגף, במשרד המשפטים למשל, יש אישים שמזוהים עם צד כזה או אחר במאבק. עיתונאי רשות השידור שייקלטו בגוף החדשות החדש שיוקם, לא ירגישו נוח לסקר באופן ביקורתי את ראש הממשלה שפעל כה רבות כדי להבטיח את מקום עבודתם. באותה מידה, גם עיתונאי התאגיד ירגישו מחויבים לגופים שפעלו למענם, בין שאלה הדרגים המקצועיים באגף התקציבים, במשרד המשפטים או בכל מקום אחר.

כלומר, המשחק הפוליטי שאליו נגררו עיתונאי התאגיד ועיתונאי רשות השידור במאבקם על שמירת מקום עבודתם, מזהמים את היושרה המקצועית שלהם.

ומה לגבי הרגולטורים? האם הם יצליחו לשמור על עצמם מחוץ למשחק? לוי התבטא באופן פומבי בנושא תאגיד השידור הציבורי ביולי אשתקד, בוועדת הכלכלה של הכנסת. הוא טען כי דחייה של 15 חודשים בהפעלת התאגיד תעלה למשלם המסים 550 מיליון שקל. זו הייתה הבעת עמדה מקצועית לגיטימית - בהנחה שלא נעשתה מניפולציה גסה בנתונים, כפי שלעתים קורה באגף התקציבים.

אלא שכפי שנחשף ב"גלובס", לוי לא הסתפק בכך. הוא ערך לפחות שתי שיחות טלפון, לשר הבריאות יעקב ליצמן ולראש הסגל במשרד ראש הממשלה יואב הורביץ, שבהן הפציר באישים אלה לתמוך בתאגיד, בשם ההגנה על הדמוקרטיה. הפעם הצליח לוי לעמוד בפיתוי ולא התערב, אולי גם בזכות העובדה ששהה בשבועיים האחרונים בסיור בארה"ב.

לא צריך להיתמם - לפעילותו של אגף תקציבים יש גם אופי פוליטי ברור, כיוון שכל החלטה על סדרי עדיפויות תקציביים היא גם החלטה פוליטית. אבל קו דק מפריד בין החלטות מקצועיות במהותן, שיש להן גם פן פוליטי, לבין החלטות פוליטיות במהותן שהדרג המקצועי משמש בהן רק גורם מבצע, קרדום לחפור בו, ולא מקבל החלטות או בעל דעה שהוא מביע בפומבי. העובדה שמדובר בעתידם של גופי תקשורת רק הופכת את העיסוק לרגיש עוד יותר מבחינת הדרג המקצועי. "הסכם התאגיד" שייך בבירור לסוג השני.

לשני הצדדים - לכחלון ולנתניהו - היה ברור שגורלו של תאגיד השידור ייחתך בעסקה שבה כל צד יקבל את מה שבאמת חשוב לו להשיג, תמורת ויתורים על הנושאים הפחות קריטיים מבחינתו. לפחות לצד אחד היה ברור שהמחיר של אי-השגת הסכם יהיה הליכה לבחירות מוקדמות על כל המשמעויות הכרוכות בכך, כולל התקציביות.

כעת ברור לכל כי עבור נתניהו החשיבות העליונה בעסקה הייתה לוודא כי בתחום החדשות לא יעבדו עיתונאים "שיעשו תחקירים עליו". העובדה שהוא לא חסך מאמצים, ושהיה מוכן לשלם מחיר כדי לסלקם - למשל, בוויתור על חוק הפיקוח או למשל בוויתור על רצונו בהדחת ראשי התאגיד עצמם - נתפסת (בצדק או שלא בצדק) כתעודת יושר מקצועית לאמסטרדמסקי ולחבריו. הכנסת אגף תקציבים לתוך הסיכום הייתה רק מקלקלת את הרושם.

צרו איתנו קשר *5988