הבריקדה הבאה

הייתכן שצרפת אינה מסוגלת לתקן מסלול בעיצומה של סערה?

מארין לה פן ועמנואל מקרון  /  צילום: רויטרס
מארין לה פן ועמנואל מקרון / צילום: רויטרס

רוב המערב נשם השבוע לרווחה למשמע התוצאות של הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות צרפת. אבל אולי הוא קצת הקדים לנשום, מפני שהתהליך של La Recomposition, או הרכבה מחדש, רק התחיל. בעצרות הבחירות של מועמד השמאל הרדיקלי, ז'אן לוק מלאנשון, הונפו כרזות "למען הרפובליקה השישית". רק צרפתים מדברים כך, אבל הם מתכוונים לזה. משטרם החוקתי הנוכחי נוסד בינואר 1959, כאשר השיטה הפרלמנטרית החלושה והמפוררת פינתה את מקומה לנשיאות ביצועית. ביום ההוא נולדה "הרפובליקה החמישית". קדמו לה לא רק ארבע רפובליקות, אלא גם שתי מלוכות, שתי קיסרויות ו"מדינה" אחת (משטר וישי תחת הכיבוש הגרמני).

אצל מלאנשון ורוב תומכיו בשמאל, השישית נועדה להיות דמוקרטית יותר וסמכותנית פחות. אבל גם תומכי מרין לה פן רוצים "רפובליקה שישית", שתהיה ההפך: פחות דמוקרטית ויותר סמכותנית. בשעה שהאמריקאים מתפארים בחיי הנצח של חוקתם האחת והיחידה, זו שאומצה ב-1788, הצרפתים מצפצפים על הנצח, ומתענגים על ניסויים.

המנצח בסיבוב הראשון, עמנואל מקרון, הוא המנצח הכמעט בלתי נמנע בסיבוב השני, בשבעה במאי. גם הוא וגם תומכיו הודיעו על הולדת סדר פוליטי חדש. עצם הפתאומיות של עלייתו וההפתעה של ניצחונו יטלטלו את אמות הספים. אבל מקרון אינו מייצג סדר חדש. הוא מייצג לכל היותר רפורמה אפשרית של הסדר הישן.

במולדת המהפכה, רפורמות אינן עולות יפה. מדברים עליהן, מבטיחים אותן, מוותרים עליהן מרוב פחד או מרוב פרגמטיות. ב-1974 נבחר נשיא ממפלגת מיעוט, ואלרי ז'יסקר ד'סטן, שנחשב למשב רוח רענן. הוא מינה "שר לענייני רפורמות" לקבינט הראשון שלו, עיתונאי מפורסם ונועז, ששמו היה ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר. הוא היה השר הראשון והאחרון לענייני תיקון עולם. הסידור החזיק מעמד חודש אחד.

הייתכן שצרפת אינה מסוגלת לתקן מסלול בעיצומה של סערה? הייתכן שספינתה צריכה תחילה להיטרף, כדי שהיא תוכל להתחיל מחדש? זה בהחלט הרושם שהיא מעוררת בשתי המאות האחרונות. האנגלים התקדמו בהדרגה, רפורמה פה, רפורמה שם, בלי מהפכות ובלי מלחמות אזרחים, ואפילו מבלי לכתוב חוקה אחת ויחידה. הצרפתים יכלו רק להתקנא, אם היה להם זמן להתקנא כאשר הקימו את הבריקדה הבאה.

הבחירות האלה היו צפופות מאוד. ארבעה מועמדים הגיעו עד סביבת 20%, פלוס-מינוס.

אילו השמאל הנוקשה היה מתלכד לצד מלאנשון, הוא היה מנצח בסיבוב הראשון. אילו התמודד בסיבוב השני נגד לה פן, הוא היה מביס אותה. אשרי צרפת שלא ניתנה לה ברירה בין שני קיצונים, אבל אין זה כלל מן הנמנע שהבחירות האלה עיכבו רק בחמש שנים את הברירה, ועל צרפת יהיה להחליט לא אם היא רוצה להפקיד את שבירת הכלים בידי לוחם מעמדות או בידי דמגוג סוציאלי.

גירעון ניכר במשקל כבד

ויכוח יתנהל בוודאי עוד זמן מה למי דומה מקרון. אם בכלל, יש בו משהו ממין ביל קלינטון ב-1991, מינוס הניסיון הפוליטי; ברק אובמה, מינוס צבע העור (שהעניק ממד היסטורי לבחירתו); ג'סטין טרודו בקנדה; וכן, אם אתם מתעקשים, קצת יאיר לפיד של 2012. זאת אומרת, יש שם הרבה ברק חיצוני ונעורים מרעננים, אבל יש שם גירעון ניכר במשקל כבד.

מקרון לא ייתכן בישראל, מפני שהכנסת ביטלה את הבחירה הישירה לראשות הממשלה לפני 16 שנה. מקרון, או אובמה, ייתכנו רק במשטר נשיאותי עם בחירות מקדימות (פריימריז), או עם סיבוב שני. זה אומר שהסיכוי להפתעות בישראל קטן. לפיד אולי ינהיג את תנועתו למקום הראשון בבחירות הבאות, אבל בהיעדר סיבוב שני הוא יהיה תלוי בקואליציה מסובכת ומועדת לפורענות, כדי להגיע לשלטון. ובכל מקרה, הוא כבר התיישן.

חיסון מפני התחדשות

עסקת יוסי ביילין ועוזי לנדאו לביטול הבחירה הישירה חזרה וחיסנה את הפוליטיקה הישראלית מפני הפתעות בנות-מימוש. החיסון מזמן מידה של בגרות ושל יציבות - אבל גם שיממון מסוכן. כשפוליטיקה חדלה להציג אפילו מראיות עין של אלטרנטיבות, היא מניבה אדישות וניכור, ויוצרת חממה לרעיונות לא-דמוקרטיים.

מקרון מספק עכשיו לפחות מראית עין של התחדשות, וזה מקור הצלחתו. רוב הצרפתים לא ייצאו מכליהם מעונג אם יממש את הציפיות וינצח - אבל גם יתקשו לטעון כי כל מה שהיה הוא שיהיה. מערכת דמוקרטית זקוקה לנסיובים תקופתיים של תקווה לפני שהיא חוזרת ומשלימה עם חוסר הדינמיות של עצמה.

אסוציאציה ישראלית נוספת סיפקה התמוטטותה של המפלגה הסוציאליסטית, אחות של מפלגת העבודה הישראלית. בסיבוב הראשון לפני חמש שנים, מועמדה קיבל 28% ויותר. השבוע קיבל המועמד הסוציאליסטי 7% ופחות. הסקרים חוזים מפלה ניצחת גם למפלגת העבודה הבריטית בבחירות בחודש יוני, אולי הניצחת ביותר זה 86 שנה. מפלגת העבודה ההולנדית קיבלה בחודש שעבר רק 5.7% מן הקולות, לעומת 24.8% חמש שנים קודם.

הדמיון בין הפוליטיקה של ישראל לזו של צרפת, של בריטניה ושל הולנד מקרי בהחלט. אבל קשה להימנע מאסוציאציות. אולי הסוציאל-דמוקרטיה הסתיימה, וכל מה שנשאר זה מקרון. או לפיד. אבוי.