בריכת המריבה: הסיפור של בעלת בית פרטי באפקה בצפון ת"א

בעלת הבית הפרטי ביקשה לבנות בריכה בבית, השכנים הגישו עוד ועוד התנגדויות ■ עוה"ד של בעלת הבית הפרטי: "לוחות הזמנים של הדיונים בוועדות ובבתי המשפט מעודדים מתנגדים להתיש את מבקשי ההיתר" ■ ואיך מגיע מקרה כזה לערכאה העליונה?

בית המריבה / צילום: איל יצהר
בית המריבה / צילום: איל יצהר

למעלה מ-5 שנים מבקשת בעלת בית פרטי בשכונת אפקה בתל-אביב לבנות בריכת שחייה בביתה, אבל התנגדות השכנים מעכבת את האישור לבנייתה. אף שבקשתה עברה אישור של ערכאות רבות, לרבות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב, ועדת הערר המחוזית ובית המשפט המחוזי בתל-אביב שאישר לאחרונה את הקמת הבריכה - השכנים לא ויתרו והגישו בינתיים ערעור לבית המשפט העליון.

מבקשת הבריכה, שיוצגה באמצעות עורכות הדין ענת בירן ודפנה תמיר, היא בעלת בית פרטי ברחוב חיל המשמר 13, שהגישה בשנת 2012 בקשה להיתר בנייה שיאפשר הריסה של הבית הקיים ובניית בית חדש, שכלל הקלות וכן כלל בריכת שחייה וחדר מכונות.

על-פי תוכנית בניין עיר הקיימת, באזור מותרת הקמת בריכה בחצרות הפרטיות עד גבולות המגרש, ובעלת הבית ביקשה אישור לכך שהבריכה תהיה קרובה לגדר הבית.

השכנים הגובלים בחצרה, ברחוב חיל המשמר 11 וחיל המשמר 15, הגישו התנגדות לבקשה לוועדה המקומית, שהשתכנעה כי הבריכה תהווה הפרעה ופגיעה במתנגדים, וקיבלה את ההתנגדות בחלקה. בעלת הבית הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית, אולם עוד בטרם הדיון בוועדה הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הבריכה תימחק מהבקשה להיתר, והערר נמחק.

לעצור את העבודות שהחלו

בחודש יוני 2013 קיבלה בעלת הבית היתר בנייה לבית המגורים ללא בריכה והחלה בבנייה, וחודשיים לאחר מכן הגישה בקשה לשינויים בהיתר לרשות הרישוי, הכוללת בריכת שחייה וחדר מכונות. בחודש נובמבר 2013 אישרה רשות הרישוי את הבקשה, והשכנים הגישו התנגדות לרשות הרישוי.

בינואר 2014 דחתה רשות הרישוי את ההתנגדות, בנימוק כי היא רואה בבריכת השחייה חלק אינטגרלי מהבניין, שאינו גורם למטרדים גדולים מאלה שיהיו כתוצאה משימוש בחצר, ובמארס 2014 קיבלה בעלת הבית היתר עם שינויים הכוללים בריכת שחייה וחדר מכונות, והחלה לבצע עבודות להקמת הבריכה.

באותו חודש הגישו השכנים עתירה לבית המשפט המחוזי, ובה דרשו מבית המשפט לבטל את ההיתר שניתן, וטענו כי רשות הרישוי אינה מוסמכת לדון בבקשה להיתר אלא רק הוועדה המקומית. הם אף הגישו בקשה דחופה למתן צו ביניים נגד ביצוע העבודות, עד להכרעה בעתירה.

השופטת אביגיל כהן קיבלה את הטענה וקבעה כי מאחר שהבקשה המקורית נדונה על-ידי ועדת המשנה, הרי שבמקרה זה לא רשות הרישוי מוסמכת לדון בבקשה, אלא יש לחזור לוועדת המשנה. בחודש יוני 2015 התקיים דיון בהתנגדות בוועדת המשנה, שדחתה את הבקשה, לאחר שהתרשמה כי הבריכה אכן תהווה מטרד. אלא שהעירייה החליטה לקיים דיון נוסף בבקשה, לאחר שהתברר כי קולו של דן להט, אחד מחברי הוועדה, נפסל בשל אי-מילוי שאלון לניגוד עניינים. בדיון הנוסף שהתקיים החליטה ועדת המשנה המקומית לאשר את הבקשה, לאחר ששמעה את טענות הצדדים.

השכנים לא ויתרו והגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים ובקשה להוצאת צו ביניים שימנע את העבודות - שכבר החלו - להקמת הבריכה. השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן נתנה צו ביניים בנובמבר 2015, אך קבעה כי יש להעביר אל ועדת הערר את ההכרעה אם הבריכה גורמת מטרד.

בחודש אפריל 2016 התקיים דיון בוועדת הערר שהחליטה כי יש לאשר את הבקשה להקמת הבריכה בקו האפס. הוועדה הדגישה כי המומחים משני הצדדים הסכימו כי אין הבדל מבחינת המטרד בין הקמת בריכה בקו של 3 מטר מגבול המגרש או בקו אפס, וכי המיקום בו מתבקשת הבריכה הוא המיקום התכנוני האופטימלי בהתחשב במיקום העצים במגרש והפרשי הגובה, ואישרה הוצאת היתר הבנייה.

"ברוב הבתים החדשים בריכה היא סטנדרט"

השכנים עמדו על עתירתם לבית המשפט, והשופטת אגמון-גונן החליטה בפסק דין שניתן לאחרונה שלא להתערב בהחלטת ועדת הערר ולדחות את התביעה ואף חייבה את השכנים בהוצאות.

אז האם הגיעה מבקשת הבריכה למנוחה והנחלה? התשובה היא שלילית. השכנים הגישו בימים אלה ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון וביקשו צו לעיכוב ביצוע הבריכה. בית המשפט העליון טרם דן בערעור, אך הוציא צו לעיכוב העבודות.

עו"ד ענת בירן, המייצגת את בעלת הבית הפרטי, ציינה כי "המקרה מהווה דוגמה לתלאות הרבות שעובר אדם המבקש בסך-הכול לבנות בהתאם לתוכניות, כאשר יש שכנים המבקשים לעשות שימוש בכל ההליכים הקבועים לחוק על-מנת לעכב אותו. בסופו של דבר, כל ועדות התכנון אישרו את הבקשה לבניית בריכה, וכך גם בית המשפט המחוזי, אך השכנים ממשיכים לנסות ולעכב את בניית הבריכה, למרות שברוב הבתים החדשים בשכונה קיימות בריכות שחייה כמעט כסטנדרט, וזאת בהתאם לתוכנית מתאר המאפשרת זאת.

"אחת הבעיות היא לוחות הזמנים הארוכים של הדיונים בוועדות ובבתי המשפט, המעודדים מתנגדים להתיש את מבקשי ההיתר, והעובדה שאין בחוק מנגנון הרתעה שמטיל אחריות כספית על מתנגדים ולפצות אדם שמבקש היתר כתוצאה מהנזקים שנגרמים לו עקב הימשכות ההליכים גם כאשר מתברר שלא היה בהם ממש.

"במקרה הזה אין לבעלת הבית כל כוונה לוותר, ועדות התכנון וכן בית המשפט אישרו את הבריכה, והיא תעמוד על זכויותיה במלואן. זהו אבסורד שעניין כזה מגיע לפתחו של בית המשפט העליון".

מנגד, עו"ד אילן בומבך, המייצג את המתנגדים, מסר כי "בניגוד לנטען כי מבקשת ההיתר זכתה בכל ההליכים, זכינו בהליך אצל אביגיל כהן, שקבעה כי העירייה התנהלה כלא כדין, וחייבה גם את העירייה וגם את מבקשת ההיתר בהוצאות משפט.

"מבקשת ההיתר ביצעה את הבנייה בחוסר תום-לב, נתנה מצגים שקריים לבית המשפט, ואנו שמחים כי בית המשפט העליון נענה לבקשתנו ונתן צו מניעה נגד בניית הבריכה, ומשוכנעים כי גם בית המשפט העליון יורה על ביטול ההיתר וימנע מצב שחוטא יוצא נשכר. כל הימשכות ההליכים נגרמה רק בגלל התנהלותה חסרת תום-הלב של מבקשת ההיתר שניסתה לפעול במחשכים, ואנו שמחים שבית המשפט העליון עצר את ההתנהלות הפרועה זו".