דן מרגלית: "אני בטוח שניסו להדיח אותי מ'ישראל היום'"

למרות הפיחות במעמדו בעיתון שבו הוא כותב, לעיתונאי דן מרגלית חשוב להשמיע את הביקורת שלו על נתניהו דווקא בפני הקהל של החינמון המושמץ

דן מרגלית / צילום: איל יצהר
דן מרגלית / צילום: איל יצהר

דן מרגלית כבר יושב במקום שבו קבענו, ברמת-החי"ל בתל-אביב, קורא בעיון גיליון של ה"אקונומיסט" ("זה מגזין מצוין, אהוד ברק המליץ לי עליו לפני כמה שנים"). אחרי קצת סמול טוק הוא מזמין לעצמו ארוחת צהריים, מתעקש שגם בן שיחו יזמין משהו, ומסמן שהוא מוכן. אבל המראיין מעט מהוסס, מנסה לגשש קצת את דרכו ומתלבט מאיפה להתחיל. "תשאל מה שאתה רוצה, אני אענה לך", הוא אומר, ומהר מאוד אנחנו מגיעים לחינמון הגדול שבחדר.

- למה בעצם אתה צריך את זה, להיות הכותב הבכיר של "ישראל היום", עיתון שכל-כך הרבה מעמיתיך בתקשורת מכנים "ביביתון"? אולי אתה אפילו סוג של עלה תאנה שלו?

"לפי אותו היגיון אפשר היה לשאול אותי למה אני רוצה להיות עלה התאנה של גדעון לוי, עמירה הס ושל מאמרי המערכת ב'הארץ', שהם לא לרוחי. המאמרים שם אפילו קרובים ברוחם ל-BDS, אז אם הייתי ב'הארץ' היו אומרים לי שאני עלה התאנה של ה-BDS?".

- אבל אלה טורי דעה. הביקורת המרכזית על "ישראל היום" נוגעת לאופן שבו מוצגות בו החדשות עצמן, בצורה שאפילו לא משרתת אידאולוגיה מסוימת אלא אדם ספציפי. אם היית כותב ב"מקור ראשון" לא היו מבקרים אותך.

"אני לא עוסק בחדשות ב'ישראל היום', וזה לא שמישהו שם שואל אותי על זה. אני גם לא יכול להגיד לך שמה שאמרת הוא נכון, גם אם יש שם דברים שלא מוצאים חן בעיניי. אבל באים אליי בטענות על עצם זה שאני כותב שם, ועל הטענות האלה אני רוצה להגיד לך: אני מבין שאפשר להגיד את זה, אבל אני טוען לעומת זאת שאולי יותר חשוב שעיתונאי עם דעות כמו שלי יכתוב דווקא ב'ישראל היום'. והשבוע מצאתי לזה חיזוק באדם שאני באמת כל-כך מעריך, עמוס עוז. הוא הוציא ספר מאוד-מאוד חשוב, 'שלום לקנאים', הייתה בינינו שיחה, ואז הוא אמר לי 'אתה יודע שאני נתתי ראיון ל"ישראל היום"?' (עוז התראיין לאחרונה לדרור אידר, י"כ). וההסבר של עמוס הוא בדיוק ההסבר שלי. יותר חשוב שהוא ידבר לקוראי 'ישראל היום' מאשר לקוראי 'הארץ'".

"מה יותר טוב, שלא יהיה הטור שלי?"

אז מרגלית, 79, מסרב להתייחס לקו הכללי של העיתון שבו הוא עובד מאז הקמתו, ובוחר להתרכז בחלקת האלוהים הקטנה שלו, שכוללת את הטור הפותח של המוסף הפוליטי של העיתון בסוף השבוע, שמופץ בלא פחות מ-450 אלף עותקים. אבל גם אם מצמצמים את המבט רק לפועלו ב"ישראל היום" אי-אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות, על רקע העמדות שהוא מביע, חל פיחות במעמדו בעיתון. אין כנראה הרבה אנשים בעיתונות הישראלית, בטח במעמדו של מרגלית, שיהיו מוכנים לדון בצורה גלויה ופומבית בתהליך הזה ובמה שעומד מאחוריו.

"זה נכון שכיווצו את מספר רשימותיי, אבל הם לא נוגעים לי בטקסט. כמו שאני כותב, ככה זה מתפרסם ביום שישי", הוא אומר.

- לא נוגעים לך בטקסט, אבל האריזה שלו עושה שמיניות באוויר כדי שהביקורת על נתניהו לא תובלט. מה שאתה כותב נגדו כמעט לעולם לא ימצא ביטוי בכותרת, בכותרת המשנה או בלידים.

"אני רוצה להביע את דעתי, והעיתון הזה כבר 10 שנים עומד בהתחייבותו לתת לי לכתוב באופן חופשי. מה בעצם הטענה שלך? עכשיו אנחנו יושבים פה, ומחר בחלק הראשון של המדור שלי (שהתפרסם ב-19 במאי, י"כ) יש ביקורת על השגיאה שביבי עשה כשהוא פרסם את תוכן שיחתו עם דונלד טראמפ (לגבי השגרירות בירושלים). אני מתפלא על ביבי עם הניסיון הדיפלומטי שלו שעשה כזאת שגיאה".

- אז אתה כותב את זה, וכמו שאתה אומר אני בטוח שלא ישנו לך שם מילה, והעורך שיקבל את הטקסט יעשה כל מאמץ כדי שהביקורת הזאת לא תקפוץ לעין של הקורא.

"שמע, מה שאתה אומר זה שאם לא תהיה כותרת בדיוק כמו שאני רוצה אז אני צריך לוותר על הטקסט".

- זה הדפוס הקבוע של עריכת הטור שלך, זו המדיניות של העיתון.

"אז מה, אבל מישהו מעלה את זה בפייסבוק ומישהו מעלה את זה בטוויטר וזה מקבל תפוצה ענקית, ול'ישראל היום' יש גם כך תפוצה ענקית. נגיד הדעה הזאת (שנתניהו שגה), סתם ניקח אותה כדוגמה, מה אני ארוויח מזה שהיא לא תופיע? כלום. פשוט כלום. אני מבין שאתה אומר שההישג שלי לא מספיק טוב. אני חולק על זה, אבל נגיד, נגיד שהיעד שלי לא התמלא במלואו, בסדר, אבל חלק מהיעד הושג, נכון? אם אני לא אכתוב את זה, לא יהיה כלום".

- יכול להיות שאתה יכול לקבל במות אחרות להביע בהן את דעותיך.

"קודם כול אני לא יודע. ודבר שני אני חושב ש'ישראל היום' היא הבמה החשובה ביותר להטיף בה - שים לב למה: נגד המדיניות הקיצונית שיש בליכוד, של יריב לוין ושות', וגם של הבית היהודי עם הגברת (שרת המשפטים) איילת שקד, שרוצים לכווץ מאוד את בית המשפט העליון. עמדותיי אני מניח ידועות לך - אני חד וחלק בעד בג"ץ.

"מה יותר טוב, שלא יהיה הטור שלי על שתי מדינות לשני עמים?! שלא יהיה הטור שלי נגד חוק הלאום?! בסדר, אני יכול להבין את מי שאומר את זה, אבל מי שאומר את זה צריך להסביר לי למה זה יותר טוב".

- ובמישור האישי, כשאנשים מהמיליה שלך, אולי חברים שלך, מבקרים בחריפות אותך ואת העיתון שאתה כותב בו, זה לא פוגע בך?

"אני מרגיש שאני עושה שליחות, מה זאת אומרת? ודאי שזה לא פוגע בי. מעליבים אותי. בסדר. אבל הרי לא שיניתי את דעותיי, אני מביע את הדעות שבעיניי הכי נכונות, הכי מנוגדות לקו שאתה מתאר, ומאפשרים לי את זה. את זה אני אומר לזכותם (של אנשי 'ישראל היום', י"כ). אני מרגיש ש'ישראל היום' נוהג בי בהגינות כשהוא מאפשר לי את זה, ואני מקווה שגם לו יש תועלת מכך, אבל הכי חשוב זה שלעניין יש תועלת. אתה יכול למצוא מאות מאמרים שבהם אני חולק על (הקו של נתניהו) ואני פותח את המוסף הפוליטי של העיתון".

"היו לי שתי שיחות איומות עם נתניהו"

כדי להבין את התהליך המרתק שעובר על מרגלית ועל העיתון שבו הוא כותב, צריך לחזור לנקודת ההתחלה. כש"ישראל היום" יצא לדרך ב-2007, בראשות הממשלה עמד אהוד אולמרט, ובנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה. הסיטואציה הפוליטית הזאת אפשרה קודם כול ל"ישראל היום" עצמו לתפקד בצורה שמתאימה הרבה יותר למה שמצופה מכלי תקשורת, שמטבע הדברים נדרש לבקר את השלטון המכהן. אבל בנוסף לכך היא גם הייתה תפורה ככפפה ליד של מרגלית, שהיה מבכירי הלוחמים באולמרט, ועם הרכש היוקרתי שהגיע ב-2008 מ"ידיעות אחרונות", העיתונאי החוקר מוטי גילת, לפרקים אפשר היה אולי להתייחס ברצינות לעיקרון מספר 2 שהגדיר לעצמו "ישראל היום": "לתמוך בשלטון החוק".

אלא שמאז 2009 ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, ואם בשנים הראשונות לשלטונו הוא עוד הציג מדיניות מתונה יחסית, שלא יצרה עבור מרגלית דיסוננס משמעותי לנוכח עמדותיו המוצהרות, בשנים האחרונות, אפילו עוד לפני בחירות 2015, העניינים כבר שונים בתכלית.

"אני מכיר את ביבי יותר מ-50 שנה, דרך בן דודי (פרופ' עוזי בלר) שהיה חבר טוב שלו. אני מכיר אותו עוד מנעוריו, ותמיד הייתה בינינו שיחה, גם לפני תחילת הכהונה שלו ב-2009 וגם אחריה", פותח מרגלית. אבל בשנים האחרונות, הוא מספר, התרחשו ביניהם שתי שיחות קשות ומאז הם בנתק.

"היו לי שתי שיחות איומות איתו. הראשונה הייתה כשהוא רצה לפרק את מוסד נשיאות המדינה כדי שרובי ריבלין לא יהיה נשיא, ואני הרבה זמן קודם התחלתי לתמוך בריבלין בפומבי. אז הייתה לנו שיחה לא קלה".

הנתק הסופי הגיע לפני בחירות 2015, כשמרגלית התנגד לנסיעתו של נתניהו לנאום בפני הקונגרס האמריקאי נגד הסכם הגרעין עם איראן, שבו תמך הנשיא דאז ברק אובמה. "הוא קרא מאמר שלי ב'ישראל היום' שהתנגד בתוקף לנסיעתו בנסיבות הללו לקונגרס האמריקאי לנאום מאחורי גבו של אובמה. ואז הייתה בינינו שיחה שכאמור הייתה קשה. אני אמרתי לו שבדרך שבה הוא פועל הוא מסייע ליריבי ישראל במפלגה הדמוקרטית, ושובר את הקונצנזוס היחיד שיש בפוליטיקה האמריקאית. שאלתי אותו: 'מה אתה עושה?!'. מאז הוא לא דיבר איתי".

למרגלית יש גם פרספקטיבה מעניינת לגבי האובססיה התקשורתית של נתניהו, שנדמה שהתפרצה באופן גלוי ומובהק במהלך מערכת הבחירות האחרונה ומאז הולכת וגוברת, אך למעשה הייתה שם הרבה קודם.

"נתניהו בעצם הגיח לפתע לפוליטיקה כגיבור תקשורת. הוא באמת באופן אובייקטיבי היה סופרסטאר תקשורתי והוא עשה את זה מצוין גם באנגלית וגם בעברית, וקנה את עולמו באו"ם ובוועידת מדריד. במרוצת השנים - וברור שזה הגיע לשיא אחרי רצח רבין ועם הבחירה שלו לקדנציה הראשונה - חלק ניכר מהתקשורת התחיל למתוח עליו ביקורת. וכמו שהאהדה אליו הייתה בלי פרופורציה ככה ההתנגדות לו הייתה חסרת פרופורציה.

"ביבי לפי דעתי לא היה יכול לעמוד בזה בגלל שתי סיבות. אחת שהוא בכלל לא עומד טוב מול ביקורת וטענות, ושתיים מפני שהיה לו געגוע לראשית הרומן שלו עם התקשורת. מהקדנציה הראשונה שלו הוא בתחושה שהגלגל התהפך, האהבה נהייתה שנאה, האהדה נהייתה עוינות, והוא מחפש דרך לתקן את זה. ואז הוא פיתח את התפיסה שעליו להשתלט על התקשורת, או כדרך להגיע לשלטון או כדי לשמר אותו".

 

- איך אתה רואה את השינוי הזה?

"הוא נהיה אובססיבי והוא גם שינה משהו יותר עמוק בהתנהלות שלו. הרבה שנים ביבי היה איש של העולם המתורבת, של הדמוקרטיה המערבית, של הבנת מגבלות הכוח המתחייבת בדמוקרטיה, גם במה שנוגע לתקשורת, גם במה שנוגע לבית המשפט העליון. הדברים האלה פינו את מקומם להתנהגות שהנוסחה שלה היא הכי חזק, הכי מהר, והכי בכוח. תכה בהם, פשוט תכה בהם".

לאובססיה הזאת יש כמובן קשר ישיר גם למרגלית עצמו ולעיתון שבו הוא כותב. בשנים האחרונות הופחתה כאמור הבולטות שלו בעיתון שנמצא בבעלותם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון והוא מסתפק כמעט אך ורק במדור הקבוע שלו בסוף השבוע.

- איך הסבירו לך את העובדה שמזמינים ממך פחות מאמרים?

"בעבר כתבתי מעבר למה שסוכם בהסכם בינינו מבחינה כמותית, וזה חזר להסכם (שמדבר על טור במוסף סוף השבוע). זה הכול".

- זו התשובה הפורמלית. אבל מה קרה?

"אני חושב שהיו ניסיונות להדיח אותי, אני בטוח. אבל אי-שם בין משפחת אדלסון ובין עמוס רגב הוחלט לפחות נכון לעכשיו להדוף את הדרישה הזאת, ולהעמיד את המשך עבודתי בדיוק על הבסיס של ההסכם שכבר חתמו לפני 10 שנים".

- היחסים בינך לבין עמוס רגב, עורך "ישראל היום" עד לאחרונה, היו פחות טובים בשנים האחרונות?

"אני לא יודע להגיד לך. אני ידעתי שהוא נתון ללחצים, אבל לא ידעתי על שום סיפור קונקרטי שנוגע אליי. עמוס מעולם לא אמר לי שלוחצים עליו, אבל אני משוכנע שלחצו עליו. הוא לא התבכיין והוא לא בא לבקש קרדיט. יש בינינו הרבה אי הסכמות לגבי התנהלות המדינה, והתנהלות המדינה מדרך הטבע זו ההתנהלות של ביבי".

- ולא היה מקרה שהוא או מישהו מטעמו אמרו לך: "דן, אולי תרפה קצת מהביקורת על נתניהו"?

"תראה, בין עמוס וביני היו שיחות שיש בין עיתונאי ובין עורך. אבל זה לא שונה ממקרים אחרים. מה שהיה ביני ובין (גרשום) שוקן, אני יכול לכתוב על זה ספר. ברור שעמוס ואני לא ראינו את הדברים באור זהה, אבל אם היו לחצים כאלה הם נהדפו. עמוס הוא בן-אדם דיסקרטי והוא לא סיפר לי את זה".

- ולאחרונה הוחלט להחליף את רגב בבועז ביסמוט. זה הפתיע אותך?

"אין לי מושג איך זה קרה ולמה זה קרה. זה לא הפתיע אותי כי למרות שהרבה זמן כבר לא באתי למערכת שמעתי פה ושם שמדברים (על זה). ביסמוט גם נשאל בראיון בטלוויזיה על העניין ונתן תשובה שלא הייתה בה הכחשה. איתי עמוס לא דיבר על זה - לא לפני, לא במהלך, ולא אחרי. אחרי הוא סימס לי".

- מה הוא כתב?

"כתבתי לו משהו כמו 'כל סיום זו התחלה טובה של משהו אחר', והוא כתב לי 'תודה'. זה כל חילופי הסמסים".

- אבל אפשר להניח שהוא מאוכזב מההחלטה שהתקבלה.

"לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו".

- מה לגבי ביסמוט, נפגשתם אחרי המינוי שלו?

"כן, באתי למערכת, ישבנו איזה חצי שעה. הכול יימשך כסדרו".

- יש לו לגבי העיתון תוכניות אחרות, שלא קשורות אליך? הוא חלק איתך משהו?

"אני לא האיש שמתחלקים איתו בעניינים האלה. אני אאוטסיידר. אני אומר מניסיוני הקצר כעורך 'מעריב' לכמה חודשים שהחיים של עורך עיתון לא יכולים להיות באופוריה. איש שמקבל תפקיד כזה לא צריך להיות בעל רצון חזק להיות אהוב על כולם, זה הסוד. אז אם בועז - או כל עורך - יכול לחיות במצב שיש חלק מהאנשים שפשוט לא אוהבים אותו, אז זה בסדר. מי שצריך כל הזמן שיאהבו אותו, זה לא בשבילו".

"ב'פופוליטיקה' היינו הראי, לא המנוע"

את רוב הקריירה העיתונאית שלו עשה מרגלית בעיתון "הארץ", שם כתב במשך יותר מ-25 שנה, וגם הגיע לשיאו כעיתונאי עם פרסום הידיעה שתעורר במשך עשורים קנאה בלבם של רבים מעמיתיו, על חשבון הדולרים של לאה ויצחק רבין. ידיעה שהביאה בסופו של דבר לכך שרבין ויתר על תפקיד ראש הממשלה ועל מקומו בראשות המערך לקראת בחירות 1977.

מרגלית תיאר בפירוט את השתלשלות העניינים סביב הסקופ הגדול שלו בספרו "ראיתי אותם", שם סיפר, בין היתר, כיצד בדיעבד נודע לו מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, כי רק ידיעת המשך קטנה שהעביר כמעט בחוסר חשק למערכת "הארץ" - שם ממילא לא אהבו במיוחד את הפרשה - היא זו שהדליקה אצל ברק את הנורה והביאה בסופו של דבר להתפטרות. שנים מאוחר יותר נחשף מרצונו המקור העיקרי לסיפור, קצין חיל האוויר יורם סתר ("הוא הבטיח שאני אהיה הראשון שיפרסם את זה ביום שבו יסכים להיחשף, אבל בסוף נתן את זה לנעמי לויצקי ב'ידיעות', גם בסדר"). גורם נוסף בסיפור, שקישר בין מרגלית לבין סתר, לא נחשף עד היום.

בתחילת שנות ה-90 עבר מרגלית ל"מעריב", וכאמור אף כיהן כעורכו. הוא חזר ל"הארץ" ושוב ל"מעריב", ובעשור האחרון הוא ב"ישראל היום". במקביל טיפח קריירה כמגיש טלוויזיה. תחילה ב"ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית שאותה הוא מגיש עד היום (כשאנחנו נפגשים, ימים ספורים לאחר עליית התאגיד לאוויר, התחושה היא שבכל רגע יימצא פתרון שיאפשר את חזרתה למסך, אך התוכנית, שאמורה לעבור לשעה 16:00 באפיק 11, עדיין לא משודרת) ובהמשך בתוכניות כמו "פופוליטיקה" בערוץ 1 ו"מועצת החכמים" בערוץ 10.

"לא מבינים עד כמה 'ערב חדש' הייתה דבר מהפכני", הוא אומר. "'ערב חדש' שברה את המונופול של 'מבט'. היא פתאום הביאה חדשות ממקום אחר, והיו אז כמה מטובי חבריי (בערוץ הראשון) שהשתוללו שלא סוגרים את 'ערב חדש'. הרבה מאוד אנשים העדיפו אותנו כי ב'מבט' דיברו עברית תקנית ואנחנו הבאנו את המידע בשיחה, והיה קל יותר לקלוט. אני חושב שזו הייתה מהפכה אדירה שנשכחה".

- המהפכה היותר זכורה שנטלת בה חלק בטלוויזיה הייתה "פופוליטיקה". זו תוכנית שעוררה הרבה ביקורת.

"פה יש ויכוח, ואני יכול להביע את עמדתי שאני יודע שהיא לא מקובלת, אני לא חושב ש'פופוליטיקה' קבעה את רמת הדיון הצעקני. היא שיקפה את רמת הדיון שהייתה אז בכל בית בשישי בערב. אנחנו בסך-הכול היינו הראי ולא המנוע".

"אני רוצה שתהיה מדינה יפה, בנגוריוניסטית"

הקולות בשולחן שמאחורינו הולכים וגוברים עד שהשיחה הופכת כמעט בלתי אפשרית. כשאני מסתובב כדי לאתר את מקור ההפרעה, האדם הקולני, שיזדהה בהמשך כאבי עבדי, איש מחלקת הכדורסל של מכבי תל-אביב, מתנצל לרגע על הדציבלים וקורא לכיוונו של מרגלית: "דן, אנחנו אוהבים אותך, אתה מכביסט צהוב". "אני חשבתי שתגיד שאני עיתונאי טוב, או משהו כזה", צוחק מרגלית, אבל הזיק שבעיניו ניצת.

כל מי שעוקב מעט אחרי הפרסונה התקשורתית של מרגלית יודע שאין נושא שקרוב ללבו יותר מאשר מכבי תל-אביב. אני מנצל את ההזדמנות כדי לברר את עמדתו בסוגיית הירידה ללאומית של היריבה העירונית הפועל ("היה אצלנו ביציע ויכוח אדיר בעניין הזה", הוא מספר ומודה שהחליט לבסוף שהרעיון שהפועל תשחק בלאומית כל-כך קוסם לו, שהוא מוותר על הדרבי בשנה הבאה), ועבדי בינתיים מנסה לגרום לו להגיע למשחק הקרוב של מועדון הכדורסל וגם להופעה של הזמר רותם כהן, שאחותו יושבת בשולחן.

למשחק מרגלית לא יגיע כי באותו יום טראמפ נוחת בישראל. בעניין ההופעה הוא מביע נכונות ("אם אשתי לא קבעה כבר משהו אחר"), אך ממהר להבהיר לשניים שלא יהיה מוכן לקבל הזמנות כי הוא תמיד משלם על עצמו. "דן, אתה ארץ ישראל היפה", מכריז עבדי, ואני מודיע למרגלית בחיוך שאין מצב שהוא לא שתל שם את הזוג. אבל האמת היא שמרגלית נראה באלמנט הרגיל שלו. נמרץ, נלהב וסקרן, נהנה מהקשר הבלתי אמצעי עם הציבור. קשה לחשוד בו שעוד פחות משנה יהיה בן 80.

- איך קרה שאתה כל-כך פעיל בטוויטר ובפייסבוק? הרבה עיתונאים בני דורך או אפילו צעירים יותר לא ממש אימצו את הרשתות החברתיות.

"להם פשוט אין מישהי כמו בתי שירה, וכמו רותי ארזי, שהיא כלתה של אשתי, ששתיהן מתחזקות לי את הפייסבוק. היום אני כבר כותב לבד גם בטוויטר וגם בפייסבוק, אבל תמיד כשיש לי צרות אני צריך לצעוק: 'שירה', 'רותי'".

- ואתה אוהב את זה?

"אני אגיד לך משהו, גיליתי שזה רב השפעה. חשוב לי להשפיע, אז לא מעניין אותי שלא משלמים שם".

- אתה כותב שם בצורה הרבה יותר חריפה מאשר בעיתון.

"בצדק או שלא בצדק כל הכתיבה שלי בטוויטר - שם יש לי יותר מ-100 אלף עוקבים, זה לא מעט - היא יותר עממית. גם בעניינים שלא נוגעים ל'ישראל היום'. תשאל את אוהדי הפועל".

- ואיך זה שעדיין נורא חשוב לך להשמיע את דעתך ולהשפיע? אתה לא רואה מצב שבו תגיד לעצמך "אני כבר עשיתי את שלי, מקסימום אסתפק באיזה מאמר בשבוע?

"זה לא אני. זו ארצי, זו מולדתי, פה בנותיי, פה חתניי, פה נכדיי ונכדותיי, ופה אני רוצה שהם יהיו. אני רוצה שתהיה כאן מדינה חזקה, יפה, בנגוריוניסטית".

- ואין לך תחושה של מיצוי?

"אני אגלה לך איזה סוד בינינו. יום אחד אמרתי למתי גולן: 'אני לא מבין למה (גרשום) שוקן משלם לנו משכורת ב"הארץ". הרי נגיד שהוא היה אומר: 'אני לא רוצה לשלם לכם כלום', אז מה, היינו מפסיקים לכתוב?".

"כל זמן שאני עלי אדמות, אהוד אולמרט יעניין אותי"

בעשור האחרון מרגלית בלט מאוד סביב האופן שבו התבטא וכתב על פרשיות השחיתות שנקשרו בשמו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. "כל זמן שאני עלי אדמות, הוא תמיד יעניין אותי, כי היינו כאלה חברים, וקרה מה שקרה", הוא אומר כשאני שואל אותו על יחסו לאולמרט, כעת כשהוא מחוץ למשחק הפוליטי. "המאבק היה להכניס אותו לכלא, לא מעבר. צריך לתת לו לחיות את חייו והכול בסדר".

הפרשיות הללו, והתייצבותו של מרגלית באופן מובהק בצד שנגד אולמרט, הציפו על פני השטח, שוב באופן חריג, מעל מסך הטלוויזיה ובעיתונות, את מערכת היחסים הלא שגרתית שהתקיימה בין העיתונאי והפוליטיקאי. מרגלית נשאל לא אחת בהקשר הזה מדוע מלכתחילה היה צריך לקיים מערכת יחסים כה קרובה עם מושא סיקור שלו, ואם המהפך שחל ביחס שלו אליו קשור לדבר מה שרצה מראש הממשלה אולמרט ולא קיבל.

"היינו חברים בלב ובנפש עוד לפני שהוא היה איש גדול. הוא בסך-הכול היה עוזר של שמואל תמיר, אני הייתי עיתונאי, ונהיינו חברים. גרנו באותו רחוב, כמעט בית מול בית, ונהיינו חברים דווקא בתקופה שהוא היה לוחם בשחיתות, כשהוא היה 'אליעד שרגא'.

"עכשיו שמעתי שהוא מפיץ איזו בדותא שאני רציתי איזה ג'וב ולא קיבלתי. תשמע, אני אומר לך, יונתן, היינו כאלה חברים שאם הייתי רוצה הוא היה נותן לי. תאר לך שהייתי רוצה להיות שגריר בלונדון, צבי חפץ שגריר בלונדון, דרור זייגרמן שגריר בלונדון, אז גם דן מרגלית היה יכול להיות שגריר בלונדון. אם משווים אותי לשניים האלה, אולי אני לא כזה גרוע לעומתם, אבל בחיים לא עלה בדעתי לבקש".

דן מרגלית

תפקיד: עיתונאי, פובליציסט ומנחה בטלוויזיה וברדיו

אישי: בן 79, נשוי בשנית לדנה, אב ל-3 בנות

מקצועי: בעל טור ב"ישראל היום", מגיש "ערב חדש" בחינוכית (כרגע התוכנית לא משודרת) ומגיש תוכנית רדיו שבועית ברדיו תל-אביב עם בתו שירה. היה כתב, פובליציסט וחבר מערכת "הארץ". שימש במשך תקופה קצרה כעורך "מעריב" וכפובליציסט בכיר בעיתון. הגיש בטלוויזיה את "פופוליטיקה" בערוץ 1 ואת "מועצת החכמים" בערוץ 10

עוד משהו: בתו קרן יצרה את הסדרה המצליחה "פלפלים צהובים", המבוססת על ניסיונה כאם לילד אוטיסט