מצעד הבלפנים

בהצגה הגדולה בעיר, כל השחקנים מרוויחים - ורק הצופים יוצאים בהפסדם

אליעזר פישמן / צלם: תמר מצפי
אליעזר פישמן / צלם: תמר מצפי

1. בהצגה הגדולה בעיר עומדים השחקנים על הבמה, מגחכים, צוחקים, לפעמים יורקים בפרצופם של הצופים - אלה שבלי ששאלו אותם קנו להם כרטיסים במחיר מופקע, במקום גרוע. התוצאה: השחקנים מרוויחים, כל אחד את השלל שלו, והצופים מפסידים.

כולם צוחקים - חברי הכנסת, עורכי הדין מצד זה ומצד זה (לכאורה), הבנקאים, היועצים, ראשי בנק ישראל, אפשר גם בית המשפט וה"סטטיסטים" - בני משפחת פישמן. בבסט-סלר הזה כל שחקן יודע את תפקידו: אחד עוטה חליפה יקרה ובפנים רציניות מגיש נייר כתוב בעברית מאופקת, מאולצת וחמקמקה; ו"עמיתו" מהצד האחר נוהג באופן דומה, אבל הפוך. אחד בוכה, שני מבכה. זה מחמם ומרתיח את האולם, וזה תופס מקום של מרגיע האומה ומתרץ התירוצים.

2. בסצינות השונות כל צד "מכניס" לשני, אבל כולם יודעים שזה השואו שלהם, כמו שכולם יודעים שההצגה תהיה חייבת להסתיים בקרוב כדי להבטיח שכל הנהנים ימשיכו ליהנות, כל אחד בהנאתו שלו - כסף, כוח, כבוד, מעמד, כותרות, תארים, ג'ובים. מוכנים לסיבוב נוסף אצל פושט הרגל הבא.

רק השמות מתחלפים: הבנקאים הגדולים שמימנו - מימי עמירם סיוון, צבי זיו ושלמה נחמה בפועלים, שהעבירו את הלפיד למחליפיהם דני דנקנר, נוחי דנקנר, יאיר סרוסי וציון קינן; וגליה מאור ואיתן רף בלאומי, שמסרו את הירושה לידיה הנאמנות של רקפת רוסק עמינח ודוד ברודט. מהצד השגיחו תמיד רואי החשבון גד סומך ויצחק סוארי ועורכת הדין דליה טל, בלוויית ערימות עורכי דין- יועצים-רואי חשבון-כלכלנים-יחצ"נים. וכמובן, מעל כולם, המשגיח לכאורה, זה שאמור להיות מהצד של העשוקים: אנשי בנק ישראל - מסטנלי פישר לקרנית פלוג, וכמובן ה"רגולטור" (מצחיק, לא?), המפקח על הבנקים שתחת עינו הפקוחה גדל הר האשראי (מימי יצחק טל, דרך יואב להמן, רוני חזקיהו ודוד זקן, ועד חדווה בר).

מנגד ניצבים אלה המכונים "טייקונים" - שם הנצלן הקורס מתחלף, ולעתים גם חזר על עצמו שוב ושוב. החודש זה אליעזר פישמן, לפניו היו נוחי דנקנר, מוטי זיסר, לב לבייב, יצחק תשובה, אילן בן דב, קלאב מארקט של בורוביץ ורוזן, ועוד ועוד ששמם נשתכח בצוק העתים.

3. והנפגעים - אלה שהכסף שלהם זלג, נשפך, נמסר, נלקח ומימן הכול-הכול - נו, הם הרי תמיד היו ותמיד יהיו הנפגעים, כי ככה זה בעולם: יש ציידים ויש ניצודים. יש נצלנים ויש מנוצלים. אין חדש תחת השמש. עכשיו גם מטיפים להם מוסר. מבזים אותם, משפילים אותם והופכים אותם לייצריים, מוסטים, לא חכמים ושקולים כמו "אנשי המקצוע".

השבוע דן הפרופ' אוריאל פרוקצ'יה ("דה מארקר", 6.6) בשאלה "באיזה תרחיש נושיו של פישמן ירוויחו יותר - בהסדר חוב או בהליך פשיטת רגל?". וכך כתב הפרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית: "חלק מהפרשנים ביטאו עמדה מוסרנית, התובעת "להעניש" את אליעזר פישמן בהליך פשיטת רגל ולא לאפשר לו להמשיך בחייו כאילו לא קרה דבר. אך זעם (מוצדק) לחוד ויישוב הדעת לחוד". תודה לפרופסור שהוסיף את המילה "מוצדק" ובכך כאילו ירד אל העם או הבין אותו, אבל גם הוא התעלם מהעובדה שהכסף שיוחזר, אם בכלל יוחזר, גם בפשיטת רגל וגם בהסדר-תגלחת, שואף לאפס. לכן אנושי, סביר, אפילו הגיוני וגם נכון, לדבר על "להעניש". פגעת בי - אפגע בך. זלזלת בי - לא אתחשב בך. אדם שביצע פשע ונתפס, האם היה הפרופסור שואל: מה ייצא לנפגע מזה שיושיבו אותו בבית הסוהר? האם גם אז היה מדבר על "בחירה מושכלת"?

4. רק לפני חודשיים דיבר עו"ד יוסי בנקל על חובה להכרזה על פשיטת רגל ואמר לשופט איתן אורנשטיין ש"הימנעות מהכרזה על פישמן כפושט רגל משמעה שהוא הופך חסין מדיני חדלות הפירעון". הוא גם נתן להבין שהבנקים הם שמעכבים מטעמים שלהם את החקירה בעניין הקריסה הגדולה. השבוע בוועדת הכלכלה דווקא הוצג הסדר חוב שלו, רך, די נעים, לא חוקר, לא מברר. הנכסים שילדי פישמן קיבלו מאביהם הנדיב נשארים בידיהם. והאבא, הוא איכשהו "עוד יחזיר" בעוד חמש שנים משהו מהכסף. אין מה לחקור.

לבמה אצו רצו פוליטיקאים. עמיר פרץ חגג: " לציבור יש סיבה טובה לכעוס על הקומבינה הזו שקוראים לה בשם הנוח 'תספורת'", אמר ומיד מצא אשם ("גלובס", 5.6): "הצעתי להטיל סנקציות פליליות על נותני האשראי נבלמה על ידי משרד המשפטים". וח"כ זהבה גלאון נזכרה ש"פישמן לחץ עליי בגסות לא לדון בחובותיו בכנסת". זה קרה לפני כמה חודשים, למה לא דיברה על זה אז? למה לא הגישה תלונה למשטרה? ליו"ר הכנסת?

5. פרס האוסקר מגיע בלי ספק לבנקאים. הם שיחקו משחק גדול. נתנו-אפשרו לזרוק "הסדר" לרוח הציבורית, ידעו שיהיה רעש, שתהיה בעירה, נמנעו מלהגיע לוועדת הכלכלה (למה להם?) אבל הציגו מצג של מתנגדים להסדר. עכשיו נראה איך הם יכשירו את השרץ, וזה יקרה בקרוב מאוד. כמו שאמר השבוע צבי זיו ל"כאן 11 בהרצה": "מה, הוא פושע? למה צריך פיקוח של בית משפט? עסקי הבנק לא מתנהלים על ידי הציבור, הם מתנהלים על ידי דירקטוריון, ההנהלה, באופן חשאי".

6. הבנקאים הם לב העלילה. שמות מתחלפים - מציאות קבועה. בנקאים לדורותיהם מאכילים את האיש שלהם, זה שבחרו בו יחד (לא היה פושט רגל או גלחן שהיה חייב רק לבנק אחד, אלה תמיד שני הגדולים המחזיקים בחוב דומה ועוד בנק או שניים) לממן בכסף ציבורי, כי זה כדאי להם. כי הם מרוויחים מזה הרבה מאוד, אישית. הרווחיות הזאת מאפשרת שימוש במילת המחץ "יציבות", וכך משכיבה את ראשי בנק ישראל לישון בלילה בלי דאגות וסיוטים. אז גם הם שותקים.

הפוליטיקאים - מה אכפת להם; אנשי שוק ההון - מרוויחים ושותקים, וכמוהם גם שלל עורכי הדין ואנשי המקצוע למיניהם.

אף אחד לא נתן לפישמן כי הוא חבר שלו. נתנו כי הרוויחו ממנו. פישמן תמיד שילם את הריביות שלו בזמן, וכך אפשר לבנקאים להימנע מדיווח לבנק ישראל, שגם הוא מצדו בחר לראות את ההחזר השוטף במקום את ההר הגדול. פישמן קיבל מיליארדים והביא לבנק את כל עשרות המיליארדים של החברות והחברות הבנות שלו. הן פתחו חשבונות, עשו עסקים דרך הבנק המומלץ, ניהלו תיקי השקעות, שילמו עמלות, מימנו מרווחים. ברכה שרתה על הבנק שפישמן, או דנקנר, או זיסר, או לבייב או תשובה הואילו לקחת ממנו אשראי. ברכה כבדה, גם כשברור שכסף לא יוחזר.

7. השאלה אם במהלך השנים הרוויחו הבנקים, כחברות, יותר מאשר יפסידו אחרי הקריסה תישאר בגדר תעלומה. אבל דבר אחד בטוח: כל הבנקאים שהרוויחו לכיסם יישארו עם הכסף.

חוב על חוב על חוב, מיליארדים, מגדילים את צמיחת תיק האשראי. זה משפר את הרווחיות. זה מגדיל את התשואה על ההון, שהוא פרמטר מרכזי לקבלת בונוסים. זה אפשר למנהל/ מנהלת לבוא לוועדת התגמול ולומר: ראו כמה הצלחתי לייצר על ההון העצמי שלי! אז מגיעה לי תמורה הולמת. והם קיבלו. כולם. כל השנים. בגין כל המגלחים, הספרים ופושטי הרגל. אז נראה לכם שמישהו יעיז לחקור באמת לעומק?

8. פישמן ידע את כל זה. הוא הסתכל על הבנקאים בציניות, ניצל את חולשותיהם כדי ליהנות מהן. פישמן אינו איש בריא, ילדיו-יורשיו אינם אנשי עסקים אמיתיים. הם גדלו לתוך עושר גדול ומפנק. הוא היה צריך "לסדר" אותם. סוג של התחייבות שלו לעצמו ולרעייתו טובה. להבטיח להם ירושה כבדה וגדולה להם, לילדיהם ולנכדיהם. החישובים שלו הם שלו. אבל הוא בטוח ידע מה הוא עושה. ידע שהוא לוקח כספי ציבור כדי לסדר את משפחתו שלו. הוא רק לא חשב שהמפולת תבוא בתקופתו. הוא הימר לא נכון על המציאות. הוא ידע שהבנקאים ישתקו כי כדאי להם לשתוק. כי משתלם להם, אישית, לשתוק. הוא רק לא צפה את מס הכנסה. את משה אשר, שהתחיל לגלגל את גלגל הענק הרומס והכותש.

stella-k@globes.co.il

השחקנים בהצגה: הבנקאים ויועציהם
 השחקנים בהצגה: הבנקאים ויועציהם