אבא בשלט רחוק

לחוסר אונים לחץ 1, לתחושת פספוס הקש 2, לרגשות אשם הקש 0 או המתן

אבא בשלט רחוק/ איור: תמיר שפר
אבא בשלט רחוק/ איור: תמיר שפר

א. להרבה מאוד זרעים יש מנגנון השהיה שמונע מהם לנבוט בזמן לא מתאים. לזרע של צמח חורף, לדוגמה, אסור לנבוט אחרי גשם חד פעמי בקיץ ישראלי שחון - אחרת ימות. הוא מחכה לרגע המתאים. הוא לא "יודע" לנבוט, הזרע, ואין לו מושג מה זה רגע ומתי הרגע מתאים - הוא פשוט עושה את זה כי ככה הוא.

ככה גם הילדים שלי. מנגנון ההשהיה של הזרע שניטע אצלם לפני כחודש וחצי כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה, נבט השבוע, מה זה נבט - התפרץ. הם לא חיכו לרגע המתאים, הם לא תכננו את זה - הם פשוט עשו את זה כי ככה הם. או אולי יותר נכון: כי ככה אני. מאבא שכמעט תמיד היה נוכח, הפכתי אותם במחי קריירה לילדי מפתח. את כל הזרימה של הבית שיניתי; מה שגלש רגוע כמו נהר נתקע בסכר שתקעתי. הם לא מתים על זה, נאמר ככה, הם לא מתים על זה בכלל.

כל אחד וסגנונו. "אני מצטערת שבכלל קיבלת את העבודה הזאת", הטיחה בי הילדה השבוע כשלא הייתי שם כדי לשמוע על אירוע שקרה בדרך חזרה מהחוג. והילד אמר: "בכל פעם שאני חוזר הביתה אני מתפלל שהדלת תהיה פתוחה ושתהיה שם. ואתה אף פעם לא". כאלה דברים, כאילו מישהו נתן להם את המיקום המדויק של הכפתורים הסודיים שלי: לתחושת חוסר אונים לחץ 1, לתחושת פספוס הקש 2, לרגשות אשם הקש 0 או המתן.

בגלל שאני אידיוט עשיתי את הדבר שידעתי שאני לא צריך לעשות: נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי חומר על חשיבות הזמן עם הילדים. מכירים את זה שיש לך פצע קטן בלשון וד"ר גוגל מסביר לך שיש לך זיקה, אבולה, צרעת, שחפת, מלריה ואיידס ואם לא תתעוור תוך עשר דקות, בטוח תמות תוך יומיים? אז אותו דבר, רק יותר גרוע.

ובכן, מתברר שאני גורם לילדים שלי שיתוק רגשי ותפקודי, קושי בקבלת החלטות ובפיתוח יחסים בין-אישיים, ספק עצמי, חרדה, פחד מאינטימיות, מוטיבציה נמוכה, העדפת ויתורים עד כדי "תת משיגנות", חוסר יכולת להתמודד עם אכזבות, הימנעות מעימותים ומביטוי עצמי ותחושה מתמדת של תסכול וערך עצמי נמוך. וזוהי רק ההתחלה. לפי האינטרנט המחורבן - מי המציא את החרא הזה?! - דפקתי להם את החיים עם פטיש, ועל זה שמתי חול, ואז עברתי עם מכבש, ואחרי זה כיסיתי באספלט. על הכול שפכתי מכל אמוניה, ואז זרקתי גפרור, ועל זה בניתי את הולילנד, ואז התקלחתי והלכתי להגיש תוכנית בטלוויזיה.

אין מה לומר, טינופת שכמותי עוד לא ברא השטן - אם ברוריה קרן מבית שמש היא אמא טאליבן, דרור פויר מתל-אביב הוא אבא דאעש.

ב. אתם קונים את זה? כי אני לא. אתם קוראים את זה ומתעורר בכם דחף להתקשר ולהזמין טיפול? אל תעשו את זה. הפסיכולוגים האלה הם כמו חברות אבטחת מידע: הם חייבים להעצים את האיומים עד כדי קטסטרופה כדי לשרוד. אם הם יגידו לכם שהכול בסדר, לא תהיה להם את העבודה שלהם והם יצטרכו למצוא עבודה אמיתית.

וזה אולי מה שהכי מרגיז אותי: מילא אני, שביליתי שנים בתור אב-בית מבחירה ועכשיו לקחתי עוד עבודה מבחירה ונפשי איתנה יחסית כדי לעמוד מול מניפולציות זולות - מה עם הרוב המוחלט של האימהות והאבות שהולכים לעבודה מוקדם בבוקר ועובדים קשה ומרוויחים מעט וחוזרים בערב מותשים ולא תמיד מבחירה ולא תמיד בעבודה כיפית יחסית כמו שלי? למה כל הפסיכולוגים והקואוצ'רים האלה מתעקשים לגרום לאנשים להרגיש רע עם עצמם? אין להם בושה?

אם אתם צריכים מספרים שיגרמו לכם להרגיש טוב, אז ככה: למרות מה שאולי נדמה לנו, אנחנו מבלים יותר זמן עם הילדים שלנו מאשר הורינו. בשנת 1975 הורים - שני ההורים יחד - בילו בממוצע כעשר שעות שבועיות עם ילדיהם. היום, יותר מכפול. מה עשו הפסיכולוגים כדי להתגבר על הנתון שעשוי לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו? המציאו את המושג "זמן איכות". נשמע טוב, אבל אוקסימורון כמו "טוהר הנשק".

אל תאמינו להם. תאמינו לי. תכלס, גם אני הייתי ילד מפתח, וגם גלית, וגם פחות או יותר כל מי שאני מכיר, שאלתי, וסביר להניח שגם רוב הקוראים. וכולנו יצאנו בסדר, אפילו בסדר גמור. גם הילדים שלי ייצאו בסדר, וגם שלכם (טפו טפו טפו חמישה דגים כחולים). אני ממש לא מתחבר למגמה שמתאמצת לשווק את ההורות כמפעל לייצור טראומות שעובד 24/7/365 ואת הילדות כמרתף עינויים במחנה שבויים וייטנאמי.

בהינתן ולא קרה שום דבר באמת רציני, הרי שהחיים הם הרבה יותר קלים ונחמדים, והאדם - ילד כמבוגר - הוא הרבה יותר חזק ועמיד ממה שמספרים לנו המטפלים והמאמנים האישיים תמורת כמה מאות שקלים לשלושת רבעי שעה.

לא ככה? אני חושב שככה. אני לא אומר שלא חשוב לבלות זמן עם הילדים, בטח שחשוב, אבל אם כבר אנחנו בעסקי ההכלה, אז לדעתי להכיל את הילד זה בסדר גמור, אבל להכיל את האדם העובד זה לא פחות חשוב. ועוד דבר: כל הזמן מדברים על להגיע ולשמור על איזון בין העבודה והמשפחה. אני לא אומר שזה לא חשוב, הכול חשוב, אבל אתם יודעים מה הדבר הכי מאוזן שיש בחיים, נכון? נכון, המוות. החיים הם חוסר איזון מתמיד, גם את זה צריך לזכור וגם על זה צריך לשמור. כשיש יותר מדי איזון - האוויר לא זז, המים לא זורמים, אין דיפוזיה של חומרים, אין רגשות. חיים מאוזנים יתר על המידה הם חיים משעממים, חסרי טעם.

ג. אבל אם להיות כן, אני מתגעגע לילדים שלי ולחיים שלי הקודמים, הם חסרים לי. הם היו חיים, חיים אמיתיים, עד כמה שאפשר. פעם חייתי והיה לי על מה לכתוב, בטח על הילדים: אנשים עדיין ניגשים אליי לדבר על טורים שכתבתי על הילדים לפני שש שנים. כי חיים של אחד תמיד נוגעים בחיים של מישהו אחר. אבל היום? היום מלבישים אותי ומאפרים אותי ולוקחים אותי במונית. אני לא מתלונן, להיפך, אני מאוד נהנה. אבל איפה החיים? את החוויות החלפתי בדעות, אלא שמעולם לא נגעתי באיש דרך דעותיי הפוליטיות הצפויות (צפויות בדיוק כמו שלכם, אגב). דעות זה כמו מרפק: לכל אחד יש שניים, קשה להבדיל ביניהם והם בדרך כלל נורא משופשפים.

את החומר החלפתי באוויר, את העיסוק בחיים החלפתי בעיסוק באקטואליה. זה מהיר וממכר למדי, אבל תמיד נראה לי כמו לנסות לאסוף בידיים מים שנשפכו על החול ולהחזיר אותם לדלי מלא חורים רק כדי שיבוא מישהו ויבעט בו, ואז עוד פעם, ושוב, ומהתחלה. יודעים מה, כשאני חושב על זה, זה לא שונה בהרבה מלבלות עם הילדים (ז'תומרת: זה כל-כך מנוגד שזה כבר מתקרב מהצד השני): החיים הם עיסוק חוזרני.

ואם כבר דיברנו קודם על זמן איכות: ההורים שלי היו - ועדיין - מהמעולים שבמעולים, אבל את זמן האיכות הכי משמעותי כילד ביליתי דווקא עם סבא שלי ז"ל ועם דוד שלי יבדל"א, שהיו להם בתי מלאכה לשיש והייתי עובד שם בחופשים. הם לא בילו איתי זמן איכות, הם לא ניסו להיות חברים שלי, לספק לי אטרקציות או להעשיר את עולמי הרוחני: הם פשוט נתנו לי לסחוב דברים כבדים ממקום למקום, לערבב מלט ולטאטא אבק מפה לשם. לפעמים, כשבא לי להתלונן, אני נזכר בעצמי בחיוך מעלה עם סבא שלי גוש שיש לקומה רביעית, בקיץ, בלי מעלית. אני כמעט קורס תחת המשקל והוא צועק עליי: מה אתה גורר רגליים! אל תגרור רגליים!

עד עכשיו אני שונא שגוררים רגליים, מרגיש אידיוט כשאני מתלונן ומת על שיש. שיש זה פשוט חומר נהדר.