וונדר-וומן, הולי-לנד: גל גדות לא חייבת לנו כלום

וונדר וומן, וונדר לנד

אנחנו עם מופת. עם סגולה.

בזים ל"יורדים", אבל מעריצים את אלה שהצליחו בחו"ל.

חברה שעשתה relocation כמו שקוראים לזה כיום, עם בעלה וארבעת ילדיהם לארצות-הברית, נתקלת בביקורת נוקבת מצד אנשים בפייסבוק שמנבאים לה את הנורא מכל, ש"הילדים שלך יהיו אמריקאים".

אבל כשהיא מציגה הצלחה מסחרית בתפוח הגדול, יודעים גם הקנאים וגם המפרגנים שהיא דפקה את המערכת. כי אנחנו, הישראלים המוכשרים - נראה להם!

"הוא עוד ישוב", נכתב על מי שעזב את הקיבוץ להרצליה. "אמרו עליו", כותב רוטבליט, "נראה איך יסתדר בחוץ, תראו שעוד יחזור על ארבע אל הרפת".

לבסוף הוא מגיע עם אשתו השחקנית ו"הקיבוץ מביט במכונית". והוא לא שב.

גל גדות משחקת אותה בהוליווד, ואנחנו לא יודעים את נפשנו. גאים בה כי היא משלנו. כי אם היא הצליחה, זה אומר משהו עלינו, הישראלים.

מצד שני, כללי המשחק ברורים. היא עוד תשוב, "כי זה גו'ק קטן, וזה עובר ולא חשוב". חסר לה שלא. חסר לה שהיא "תרד מהארץ". אנחנו סופרים לה את הימים עד שתחזור "הביתה", ל"מולדת".

 גל גדות P9 q / צילום: דודי חסון

האם גם בשטוקהולם כתבו לליב אולמן "אוהבים אותך" על פוסטר הסרט "תמונות מחיי נישואים" בתחילת שנות השבעים, כשנחל הצלחה בינלאומית מסחררת?

האם צרפת התמלאה בכותרות "הוא משלנו" כשלואי דה פינה כיכב בסרטי הליצנות שלו בכל העולם?

האם ברוס לי וג'קי צ'אן נחשבו לבוגדים בהונג-קונג בכך שהצליחו בהוליווד ולא "שבו הביתה"?

הגאווה הגואה שאנו חשים היא פונקציה של קרתנותנו. אנחנו לא מצליחים לנער מעצמנו את המקום הקטן והנידח שאנחנו.

גם סווניקה, העיירה ממנה הגיעה מליניה טראמפ, לא נרגעת מההישג שהגיעה אליו הילדה הקטנה שגדלה בה. וגם סווניקה, כמו ישראל, היא מקום נידח שמשווע לתשומת-לב. רק שישראל, גם אם אינה יורדת מהכותרת, תמיד מרגישה אאוטסיידרית ותעשה הכול כדי שישגיחו בה.

הדוגמנית, שבזכות יופיה ופתיינותה הצליחה להתמקם לצד מולטי-מיליונר ולהגשים את חלומן של אלפי בחורות שנותרו מאחור, בסלובניה האלמונית, משמשת השראה לשאפתנות, לפנטזיה, כמו גם לקנאה ורכילות מרושעת. בשורה התחתונה העיירה מצפה לגאות בתחום התיירות, כי מאז ינואר 2017, הם, כפי שאמר טל ברודי בזמנו, "אנחנו במפה".

אז גם אנחנו. ישראל. על המפה.

הראיונות עם גל גדות סובבים סביב האתוס של הצבר הטוב. ההקשר לשירותה הצבאי ולכלי הנשק של וונדר וומן מימי הביניים משתרבבים לכדי מהות אחת. הבחורה אמנם יפה, מלכת יופי ודוגמנית, אבל היא הדבר הראשון הקרבי הטוב שקרה לישראל מאז מבצע אנטבה, שלא לדבר על כיבוש העיר העתיקה. הקרביות לצד הצניעות והביישנות הישראלית מחזירים אותנו לימים היחפים שלנו וממלאים אותנו באשליה שאולי, בכל זאת, לא אבדה דרכנו?

החרם בלבנון מוסיף ולא גורע מנרטיב הישראלית הקרבית. מה שלדעתי הוא הקש ששובר את גב הגמל הם הסנדלים השטוחות שנעלה גדות בבכורה, סליחה בפרמיירה, של "וונדר וומן". כי מי אם לא אחת משלנו תשלב ברישול ישראלי חצוף בין שמלה של ג'יבנשי לבין סנדלים ב-180 שקל, סליחה ב-50 דולר?

ומה אמרה החצופה הרזה והחתיכה והגבוהה, כשנשאלה מדוע וויתרה על הסטילטו? שזה פשוט יותר נוח ככה.

היא תשוב?

גל גדות אינה שונה ממייגן מארקל, שסגרה בבת-אחת את הבסטה שלה (אתר הלייפסטייל The Tig) כדי לפתוח חיים מפוארים עם הנסיך הארי, או מגרייס קלי שעזבה את הוליווד לטובת ארמון המלוכה במונקו. ולא, אנחנו נעמוד בפיתוי ולא נציין את בר רפאלי בשום הקשר, כי אפשר ומותר לכתוב טור על נשים יפות ומצליחות בלי בר רפאלי מדי פעם. הנה.

קשה לנו להישאר אי-שם במזרח התיכון או כפי שאייבי נתן היה אומר Somewhere in the Mediterranean, כשאחת משלנו עושה חיל אי-שם בחוף המערבי, ויש, רחמנא ליצלן, סיכוי שהיא תבחר להמשיך לעבוד שם ולהרוויח בחודש מה שאנחנו לא נעשה בחיים שלמים.

 גל גדות / צילום: רויטרס

הדגש שאני רוצה להדגיש הוא הצביעות שלנו.

לרדת מהארץ או להיות נציג של Start Up Nation זה דבר והיפוכו. לרדת זה מטה, ו-Up זה מעלה. אי-אפשר להצליח בעולם וגם לגור בארץ. נינט טייב, מורן אטיאס, איילת זורר ומילי אביטל וגם ליאור אשכנזי ואלון אבוטבול ואפילו חיים טופול ואסתר עופרים - רובם ככולם פרצו בעולם הגדול בזכות כישרונם ואומץ-לבם.

האם נצליח לשחרר את אנשינו או שנצייד אותם באשמה ובחוב הלא הוגן הזה להישאר קשורים אלינו בחבל הטבור כל ימי חייהם?

באחד מאינספור הראיונות שנותנת גדות לתקשורת, היא מציינת, בפליאה, בפני ג'ימי פאלון מה-Tonight Show שהיא בסך-הכול מגיעה "מעיר קטנה, וכעת מרוחה על כל טיימס סקוור, וזה סוראליסטי". זה בדיוק המס שאנחנו גובים ממנה, ולי יש חלום שנצליח להצליח בעולם הגדול ולבחור להגיד, אולי, גם כמה דברים אחרים מלבד לטחון עד דק את סיפור סינדרלה.

 גל גדות / צילום: רויטרס