האיש שנחוש לפצח "הגביע הקדוש" של האנרגיות המתחדשות

על יזם האנרגיה אבי ברנמילר, אי אפשר לומר שהוא לא שם את הכסף שלו איפה שהפה והלב שלו מונחים. 130 מיליון שקל - רוב החלק שלו מהאקזיט הענק (418 מיליון דולר), שבו נמכרה לפני שמונה שנים חברת סולל לסימנס - מושקע עמוק במערכות האגירה של ברנמילר אנרגיה. השקעה שאותה עשה בידיעה צלולה, שאם העולם לא יאמין בפתרון האגירה שלו, גם הכסף שאגר יתפזר ברוח. השבוע הוא העמיד את זה למבחן שוק ההון, ועל אף שנאלץ להוריד את שווי החברה בהנפקה, מ-200-250 מיליון שקל לכ-150 מיליון, הצליח לעבור את השלב המוסדי ולגייס 44 מיליון שקל.

- איך התרשמת, בזמן התהליך, מהשיחות עם המוסדיים?

"הופתעתי לטובה, למרות שלא קיבלו אותי בכתבות מחמיאות במיוחד (בין היתר, נטען בהן כי ברנמילר רוצה לשתף את הציבור בהפסדים). חששתי שבשוק ההון יגידו לי, זה לא אנחנו, תחזור כשיהיו לך מכירות".

- ולא אמרו לך את זה?

"היו גם תגובות כאלה, והיו תגובות של התלהבות ונכונות להתקדם. כמובן שקראתי את זה כמהנדס שהולך לשוק ההון בפעם ראשונה בחיים, ולא ידעתי אם התגובות האלה משמעותן שההנפקה תהיה מוצלחת. אבל תחושת הבטן שלי הייתה שהמהלך הזה יסתיים כמו שצריך".

- אם ההנפקה לא הייתה צולחת, מה אז?

"אז הייתי ממשיך בצורה יותר מצומצמת. במקום להזניק את החברה בשיפוע חד, היא הייתה מזנקת בשיפוע מתון. וזה חבל, כי ברגע שהטכנולוגיה שלי בחוץ, מתחיל לדפוק השעון עד שיתחילו להעתיק אותי".

- ועכשיו אתה מרוצה?

"אני מרוצה, למרות שקיוויתי וצפיתי שזה (שווי החברה בהנפקה) יעבור, זה ממש לא היה מובן מאליו. זה גם מתחבר לחזון שלי, רציתי שותפים משוק ההון כאן כדי לפתוח אפשרות לפיתוח כלכלי במדינה. יותר קל אולי לגייס משקיעים זרים, אבל זה פוטנציאל להרבה בעייתיות אחר כך".

- אבל זה "עלה לך" בשווי החברה.

"אני פחות מתייחס לזה. אחד הקשיים הכי גדולים שעמדו בפני כולם היה בכמה להעריך מה החברה יודעת לעשות, לפני שהיא מגיעה בכלל לשלב המכירות. קשה במצב כזה לשפוט מה המספר הנכון. מובן שהייתי שמח אם היה נקבע שווי גבוה יותר, אבל אני מרוצה גם ממה שנקבע, וכשנתחיל למכור, השוק יידע לתת לנו ערך נכון".

אתה יודע מה אומרים בשוק, שאתה אדם רב זכויות בתחום האנרגיה ובעל חזון, אבל קשה להאמין שמצאת את מה שכל העולם מחפש, ואם כן, אז איך זה שבמשך חמש שנים לא עמדו אצלך בתור שורה של משקיעים נלהבים ליד הדלת?

"מה לעשות שתמיד פורצי הדרך עושים את העבודה הכי קשה, וקשה להאמין בזה, אבל ברגע שתגיע התקנה אחרי התקנה, ואני מאמין שהן יגיעו, יראו שפותח דבר גדול. ונכון שקשה להאמין שמשהו כזה יוצא מפה, אז נשים כמה הוכחות בשטח, וזה ייקח עוד שנה-שנתיים, שיהיו עשר תחנות כאלה שעובדות. זה יקרה יותר מהר משחושבים".

- ובינתיים, הימרת פה על רוב הכסף שלך.

"אפשר להגיד את זה גם ככה, אבל אני מנסח את זה אחרת. אחרי מכירת סולל (ברנמילר החזיק בסולל כ-10% וקיבל בעת המכירה כ-42 מיליון דולר), ואחרי שכולנו היינו מסודרים כלכלית, התחלנו להסתובב, הבנים שלי ואנוכי, ולשאול את עצמנו מה עושים עם הכסף. היו הצעות נדל"ן, אמרנו 'בואו נלך לראות סטארט-אפים', נשקיע באחרים. אבל אז גיליתי עסקים שאני לא מבין מה הם עושים ואיך זה אמור להצליח. אז אמרתי, אם אני כבר הולך להשקיע ולשים כסף בסיכון, אז בואו נשקיע במה שאני חושב שאני מבין. נעשה הון-סיכון לעצמנו, וכמובן נעשה מה שצריך עבור הקהילה ונתרום".

- 130 מיליון שקל לא הולכים ברגל.

"אני לא יכול להגיד שכבר אז החלטנו ש-80%-90% מהכסף ילך להרפתקה הזאת, זה קרה בשלבים. לא ידעתי שזה ייקח חמש שנים, אבל בהחלט ידעתי שזה ייקח לא מעט שנים. לא ראיתי אז ואני לא רואה היום איזו חובה להעביר את הכסף לדורות הבאים, להוריש את ההון".

בעקבות הגביע הקדוש

כשברנמילר אנרגיה יצאה לדרך, היה ברור שהיא מנסה למצוא, לצד עיסוקים אחרים שהיו אז, פתרון לאגירת אנרגיה יעילה. מדובר ב"גביע הקדוש" של תחום האנרגיה, וכמו בכל גביע קדוש, רבים - גדולים וחזקים - רודפים אחריו. הבעיה החמורה של ייצור האנרגיה, בעיקר זה הנובע מאנרגיות מתחדשות, אבל גם זה המסורתי, הוא הצורך בעקביות באספקה למרות התנאים המשתנים - השמש שכוסתה בענן, הרוח שהפסיקה לנשוב וכן הלאה.

בעולם קיימים אי-אלו פתרונות של אגירת אנרגיה, לרבות אגירה שאובה, שמשמשת בעיקר לייצוב מערכות בתנאים מסוימים, מלח מותך וסוללות, הדורשות החלפה מדי כמה שנים; אבל לדברי ברנמילר, הם יקרים, מזהמים או בעלי השפעה ניכרת על הסביבה והיעילות שלהם נמוכה יותר. מכל מקום, אף אחד מהם לא מהווה פתרון כולל, וברנמילר טוען כעת שהמהפכה בידו.

ותיקי הענף עוד זוכרים שבימי סולל גם דיברת על כך שיהיה לך פתרון לאגירת אנרגיה, ובסוף זה לא התרומם.

"בסולל התחלתי בגישה אחרת, אמרתי, מי אני שאמציא דבר חדש. הלכנו לאוניברסיטאות הכי מובילות בעולם במחקר, השקענו די הרבה כסף ולא הגענו לתוצאות כי חוקרים תמיד מחפשים חומר חדש שלא קיים, נוסחה סודית, עירוב מלחים. אבל כשיצאתי מסולל ויכולתי לשבת לנוח ולנתח, הבנתי שהדבר היחיד שיש לו סיכוי לחדור לתעשייה השמרנית והזהירה כל-כך של האנרגיה זה פתרון פשוט שקל להסביר אותו למהנדסים שעובדים בתחום.

"התחלנו במחקר של נאס"א שהיה תיאורטי לחלוטין, ומשם יצאנו לדרך. החשיבה הראשונה שלי הייתה שאני לא רוצה לאגור חשמל, אלא לאגור חום. אגירת חשמל תמיד קשורה לחומרים כימיים, שלא תמיד ניתן למחזר אותם, בטח כאשר מדובר במתכת ליתיום (המשמשת לייצור סוללות), ואילו חום אפשר לאגור באמצעים פיזיקליים קיימים. אז אני עכשיו אוגר חום בסלע מרוסק, פשוט מחמם אותו באמצעות גזים שיוצאים ממבער או מפלט של גנרטור או כל דבר אחר. החום שנאגר בסלע המרוסק יוצא בצורת מים חמים או קיטור ויכול לשמש או לייצור חשמל או לתעשייה".

- לקח לך לא מעט זמן.

"כשיצאנו לדרך והבנים שלי שאלו אותי, יש לך מושג איך עושים את זה? עניתי, אין לי שום מושג. אם היה לי, כבר הייתי עושה את זה. אפילו טכנולוגיה קונבנציונלית בתחום האנרגיה זה מחזור פיתוח של לפחות שמונה שנים והמון מהנדסים שעובדים כדי לייצר לטורבינה הבאה עוד שבריר של יעילות".

- ואיפה אתה עומד בתחום הפיתוח?

"יש לנו טכנולוגיה שעובדת, מקבלת חום ומייצרת קיטור. ב-2014 הגענו לדגם ראשון לתחנות כוח גדולות שעובד, ויש לנו תחנת כוח גדולה ראשונה, רותם 1, שצריכה לקום בדרום הארץ על הבסיס הזה. ועכשיו אני עובד על הדגם התעשייתי, הקטן יותר, שאפשר לשים במפעל, בבית חולים או במלון וכדומה. מאז אוקטובר 2016 הוא עובד רצוף, כי אני מאוד מאמין שעתיד תעשיית האנרגיה הוא לא בתחנות כוח גדולות אלא בתחנות יחסית קטנות שנמצאות או בשכונה או בבית מגורים".

- מה תאמר למקטרגים שטוענים שאתה קצת חולם והוזה אם אתה חושב שיש ביכולתך להגיע לפתרון שגם יהיה יעיל כלכלית ויתפוס את השוק?

"יכול להיות, אבל מי שהיה בודק עליי היה מוצא שכשהגעתי ללוז, מכונת הציפוי לא עבדה והיצרן ברח וכל חברת לוז הייתה בסכנה, כי התחייבה לספק קולטנים ולא יכלה. וכמה חודשים אחרי שהגעתי לשם, המכונה עבדה וייצרה עוד עשרות שנים אחר כך. ומשם בסולל, עם פיתוח הקולטן שהגדיל את התפוקה ב-30% ואחוז השבר (של הקולטנים העשויים מצינורות זכוכית) הרב-השנתי שלו ירד מ-8% לשנה ל-0.2%. ומשם פיתוח הדור השישי של הקולטים שאני הובלתי ושעדיין עובדים בהצלחה בספרד. אז מי שמכיר את זה ובודק את הטרק רקורד המקצועי שלי, יודע שאני לא בדיוק חולם והוזה. אבל את הדברים האלה לא מכירים, כולם מכירים רק את האקזיט".

"היינו בטוחים שיש ביזנס"

עד ההנפקה השבוע, ברנמילר, שעם השותפים-מייסדים שלה נמנים גם בניו של אבי, ניר (38) ודורון (34), פעלה מאז הקמתה ב-2012 ממקורות עצמיים בלבד, וכיוון שהייתה עסוקה בפיתוח, לא רשמה שקל של הכנסות לצד ההוצאות - מה שהופך אותה, לפחות על הנייר, לחברה מפסידה ("הוצאות על פיתוח הן הוצאות, לא הפסדים", מתקוממים הברנמילרים).

עד כה הסתפקו השלושה בשכר נמוך בעלות שנתית כוללת של 233 אלף שקל, מה שהיתרגם לשכר חודשי של כ-5,000 שקל בממוצע לכל אחד מהם. עכשיו, על-פי מדיניות התגמול שמציע התשקיף, עלות שכרו השנתית של האב תגיע עד תקרה של 2.5 מיליון שקל - רכיב קבוע של מיליון שקל, והשאר תגמול מבוסס ביצועים. הבנים, ניר ודורון, על-פי אותה מדיניות, ייהנו מרכיב קבוע של 600 אלף שקל בשנה, ומענק תלוי ביצועים עד תקרה של מיליון שקל כל אחד. שדרוג יפה, אבל מהצד השני ראוי לציין כי בניגוד להרבה הנפקות אחרות, הברנמילרים לא לוקחים חזרה את הלוואת הבעלים שהכניסו לחברה, וזו נמחקת.

"לא העזתי לקחת כסף עד שלא ראיתי טכנולוגיה שעובדת", אומר ברנמילר. "וגם לא באמת חיפשתי - כלומר חיפשתי, אבל לא ברצינות. העסק יכול להצליח או לא להצליח, כמו כל עסק. אבל הטכנולוגיה עובדת. זה משהו אמיתי שיעבור כל מבחן של ביצועים. עכשיו אני שואל למה שהציבור לא ישתתף".

- ואתם, הבנים, באתם לחיות את החלום של אבא?

"למה לא את החלום שלנו?", עונה ניר, ודורון מוסיף: "כל אחד מאיתנו היה בעיסוקים ובקריירה שלו, אבל מבחינה מסוימת אנחנו עם אבא מגיל אפס, כי תמיד התעניינו והיינו מבקרים בלוז ובסולל. אחרי שאבא יצא מסימנס, נוצרה הזדמנות לעשות משהו ביחד, לא 'עסק משפחתי' שנמצא ארבעה דורות ועובר מאב לבן, אלא עסק שנוצר אצל שלושתנו, כשישבנו ביחד בחדר והחלטנו לעשות משהו ביחד".

"השקעה של 130 מיליון שקל לא נעשית רק בהחלטה של איש אחד", אומר ניר. "אצלנו במשפחה זה תמיד היה גם סוג של קיבוץ".

- אז אתם מהמרים יחד איתו על הכסף המשפחתי?

"כן, אבל היינו בטוחים שיש ביזנס מהיום הראשון. לא כזה מהפכני כמו שהתברר אחר כך, אבל בר קיום. אנחנו הבנים לוקחים המון עומס ניהולי יומיומי ומאפשרים למי שהוא המהנדס היצירתי להתרכז ביצירתיות".

- כלומר מאפשרים לאבא להמשיך להיות ילד מבחינת דאגות היומיום.

"גם אני מאוד מעשי", מתקומם האב, "אבל כדי להמציא, אתה צריך מאוד להתרכז, להיות רגוע. אי אפשר להמציא בלחץ, כי לצאת מהקופסה בעולם האנרגיה זה הרבה יותר קשה מאשר בתוכנה למשל. זה אולי הכי קשה בכל העולמות. היום הבנים הם ההרחבה שלי, ורק בזכותם אני יכול לתפקד ולהתרכז בהמצאה".

- למה מיועד הכסף שגויס בהנפקה?

"הדבר הראשון הוא לצאת לדרך עם רותם 1, שתצליח באמצעות אנרגיית שמש שזורחת בממוצע שש שעות ביממה (ממוצע שנתי שכולל חורף, לילה, עננות וכו'), לספק חשמל ל-20 שעות ביממה (דרישות משרד האנרגיה מדברות על 20 שעות ולא 24). יש נכונות של בנק השקעות גדול (EIB) לממן כמחצית מהפרויקט, והשאר אמור להגיע מההנפקה.

"הדבר השני הוא לשדרג את מפעל הייצור ולספק פרויקטים שמגיעים לביצוע ב-2018ולהגיע למצב שברבעון הראשון או השני של 2019 תהיה לנו תחנת כוח שלמה שעובדת וארבעה-חמישה מתקני הדגמה שמוכיחים את הקונספט".

- אתה מרוצה מהמקום שבו החברה נמצאת?

"בדיעבד, אני חושב שעשינו דבר מאוד גדול, בתקופה קצרה ובלא הרבה כסף".

- קצת מוקדם להגיד בדיעבד, אתה לא חושב?

"המהנדס מבסוט. עכשיו הדברים עוברים לאיש העסקים, ואיש העסקים עוד לא יכול להיות מבסוט. אבל אני יכול להגיד שיש שלוש חברות חשמל בעולם שנמצאות בשלבים של הכנסת פיילוט שלנו אצלם".

המדובר בחברת אנל (ENEL) האיטלקית, שרוצה לנסות את הטכנולוגיה בשתי תחנות. האחת פחמית, באיטליה ליד ונציה, שתוכל במקום לעבוד רצוף - לעבוד לסירוגין, ואז אפשר יהיה לשלב בה אנרגיה מתחדשת; השנייה עובדת בסולר באיים הקנריים. החברה השנייה היא חברת החשמל של מדינת ניו יורק, נייפה, ושם הכוונה להתקין מערכת קו-גנרציה קטנה בקולג', "ואז הם יעזרו לנו להפיץ את המוצר הזה הלאה", משוכנע ברנמילר.

עוד חברת חשמל היא של העיר ניו יורק, קונדיסון, שחושבת לשלב את המערכת של ברנמילר בתחנת כוח שתייצר חשמל בלילה ותספק אותו ביום. בשלושת המקרים מדובר בפיילוטים, הנמצאים בתהליך השמה, שאם יקומו ויהיו, יניבו מיליונים בודדים של דולרים בשלב הראשון. אם לאחר מכן תגיע התקנה, יהיה מדובר כבר בעשרות מיליונים. "אני מניח שעד סוף 2018 או הרבעון הראשון של 2019 כל הפיילוטים יהיו מותקנים", הוא אומר, "ומהר מאוד מאותה נקודה יראו אם זה עובד".

- אז אתה אומר, ה-V האחרון על ההיתכנות של המוצר יהיה בעצם רק אז, לכל המוקדם מתישהו ב-2019.

"אפשר להגיד ככה, אבל זה יהיה V אחרון של השוק, לא של המוצר. עצם הנכונות שלהם לשתול כבר עכשיו את הפיילוטים בתחנות הכוח שלהם זה אישור".

- יש אפשרות שהפיילוט לא יעבוד?

"אין מצב כזה. אני לא באתי לשוק הזה עד ינואר, כי רציתי שאם אני אומר שזה עובד, זה עובד. באו לפה אנשים וראו את הקיטור יוצא מהמתקן שלנו".

 - למה חברת החשמל הישראלית לא במשחק?

"ניסיתי כמה פעמים, אבל נראה שהם עסוקים בדברים אחרים. ניסיתי ללכת ברמת הדרג המקצועי וגם ברמת היו"ר. מכירים אותי ואני חושב שדי מעריכים אותי, אבל משרד האוצר די מגביל את היכולת שלהם לעסוק בדברים אופרטיביים. הם די משותקים".

אבא אמר, "עסקים תעשה רק עם הגויים"

בין הילדות במפעל המיצים הטבעיים של אביו לאקזיט בסולל שנמכרה לסימנס

כמו בניו, שהסתובבו בילדותם בין צינורות הזכוכית הארוכים והמראות הקעורות עבור תחנות כוח סולריות תרמיות, גם ברנמילר הסתובב בילדותו במפעל המיצים הטבעיים של אביו. האב, ניצול שואה שהיה יזם, תעשיין ויצואן, היה נוסע "למכור מיץ תפוזים טבעי לפינים כבר בשנות ה-50. הוא טבע אז את האמרה, תחייה עם יהודים, אבל עסקים תעשה רק עם הגויים, ועוד לא הצלחתי להוכיח שהוא טעה בזה".

האב, יצואן מצטיין של שנת 65', עסק במיצים ובמוצרים טבעיים הרבה לפני הטרנד. ברנמילר עצמו, שלמד באורט גבעתיים להיות הנדסאי מכונות, התגייס לחיל האוויר, שירת בתל נוף והשלים את לימודי הנדסת המכונות באוהיו סטייט בארצות הברית. אחר כך חזר לארץ ועזר לאביו להקים מפעל חדש. "עשר שנים עבדתי במפעל המשפחתי, ובסוף הוא נסגר, כי הקדמנו את זמננו: אף אחד לא היה מוכן אז לשלם עשירית סנט יותר על משהו שלא מכיל צבעי מאכל".

לאחר מכן, ואף שהתגורר בתל אביב, החליט לנסוע יום-יום לירושלים לעבוד בחברת האנרגיה הסולרית לוז, שקמה בשנות ה-70, בתקופה שבה מחירי הדלק האמירו והעולם חיפש תחליפים לדלק. לקראת סוף שנות ה-80, לוז הקימה תשע תחנות כוח באזור קליפורניה. אלה עובדות עד היום, אבל לוז מזמן איננה: גל השדות הסולריים אז ניזון מהקלות מס מפליגות של הסנאט האמריקאי ושל המדינות השונות, וכאשר מחירי הדלק צנחו והגז הטבעי הגיע למשחק, בוטלו ההטבות, ולוז פשטה את הרגל בשנת 1990.

ב-1992 משקיע בלגי בשם לואי בגו ("צדיק, איש יקר", אומר ברנמילר) החליט לקנות מכונס הנכסים את הטכנולוגיות של לוז ולהקים את סולל, יחד עם ברנמילר ואחרים. ב-1997 ברנמילר הפך למנכ"ל סולל. "אלה היו שנים קשות", הוא משחזר. "כל מי שהאמין שייצא מזה משהו היו מר בגו ואבי ברנמילר. הוא אמר, בוא תישאר, אני מאמין ואמשיך לתמוך". בתקופה ההיא לא קמו שדות סולריים חדשים, וסולל התקיימה מאספקת חלקי חילוף לשדות הקיימים. בשנים הללו התרכזו סולל וברנמילר בדורות חדשים של קולטנים, שמייצרים יותר אנרגיה. עם הפריצה המחודשת של הסולרי בספרד בשנות ה-2000 קיבלה סולל את בנייתם של ארבעה שדות חדשים בספרד. ב-2008 מכר בגו את השליטה בחברה (60%) לקרן האנגלית אקופין המתמחה בהשקעות בתחום אנרגיה מתחדשת, והמילה "אקזיט" כבר נרשמה בספר הגורל של החברה. כאשר סולל נסקה ממכירות של 2 מיליון דולר ב-2006 ל-200 מיליון דולר ב-2009, היא נמכרה לסימנס.

ברנמילר נשאר עוד שנתיים בסולל, "כי הייתה הבטחה של סימנס לגדל את העסק", הוא משחזר. "אולי האנשים שדיברו איתי האמינו בזה, אבל קרו דברים אחרים, והדברים החלו להידרדר. כשראיתי שזה לא הולך לשום מקום, אמרנו תודה רבה אחד לשני ועזבתי".

ודברים אחרים אכן קרו: התחום הסולרי התרמי לא התפתח כפי שציפתה סימנס, שהחליטה לצאת מכל העניין. החלו גלי פיטורים בסולל-סימנס, ב-2013 נסגרה החברה, העובדים פוטרו (השדות בספרד נשארו בידי סימנס), והשער ננעל. בסוף אותה שנה המפעל והציוד נקנו על-ידי ריוגלס הספרדית שפתחה אותו מחדש, וכיום המפעל עובד בבית שמש ומייצר ציוד עבור שדות תרמו-סולריים.

- אתה כבר היית בדרך חדשה יחד עם חלק מהמהנדסים שעבדו איתך בסולל. זה כאב לך?

"אין מצב שלא אכפת לי. אני לא כזה איש עסקים קשוח. זו לא החוזקה שלי".