מרב מיכאלי ודוד ביטן, תתעוררו

אם תאלצו מעסיקים להעסיק בני 67, הם יפוטרו 10 שנים קודם

לשדרג את הקריירה / צילום: shutterstock
לשדרג את הקריירה / צילום: shutterstock

יושבים להם חברי כנסת בחדריהם הממוזגים ומפריחים לאוויר הצעות חוק, כאילו אין מציאות. דוגמה מהשבוע שעבר שהדהימה אותי במיוחד היא זו של חברי הכנסת מיכאלי וביטן, שמציעה למנוע ממעסיקים לחייב עובדים לפרוש לפנסיה עם הגיעם לגיל 67, אלא אם נמצא בבדיקות רפואיות שהעובד איננו כשיר. ממשיך המחוקק והוזה "העובד יהיה זכאי לבקש להפחית את היקף משרתו, או לבקש להמיר את תפקידו בתפקיד אחר במשרה מלאה או חלקית לפי בחירתו", וזאת בכפוף לבדיקת התאמה שנתית אותה ראשי המעסיק לדרוש מהעובד.

לא ישים, לא יכובד

על פניו נשמע נהדר. גם מבחינה סוציאלית ("העבודה היא מקור לעניין, אתגר הגשמה עצמית וקשרים חברתיים, ומעבר חד לאי תעסוקה עלול להוביל להתדרדרות נפשית"), ובעיקר מבחינה כלכלית, שכן תכליתו העיקרית של החוק היא להקטין את המעמסה על המשק כתוצאה מהתארכות תוחלת החיים, ולאפשר לרבים שאין להם הסדרי פנסיה מינימאליים להמשיך ולהתפרנס בכבוד.

אז איפה הבעיה? קודם כל, הוא לא ישים. שנית, הוא לא יכובד. והכי גרוע - החוק הזה יביא לתוצאה הפוכה, שעתידה לפגוע במרבית העובדים במשק.

מדוע? כי במגזר העסקי אין קביעות, מה שיאפשר למעסיק הסביר לדאוג מלכתחילה שלא להגיע אל הגשר. למה לו להתחיל להתעסק עם כל הבלאגן של בדיקות תפקודיות שנתיות, ואז "לעשות מאמצים בתום לב" למצוא תפקיד חלופי שיתאים (או לא יתאים) למצבו של העובד המבוגר, ולהעדפתו האם לעבוד במשרה מלאה או חלקית? פשוט מפטרים את העובד 10 שנים לפני, ושלום על ישראל.

עם כל הצער שבדבר, המגזר העסקי לא רוצה להעסיק מבוגרים, והחוק הזה (שנדמה כי נתפר במיוחד עבור המגזר הציבורי) לא ישנה את המציאות העגומה הזו. שוק העבודה כבר ימצא את הדרך לעקוף אותו, בדיוק כמו שהוא עוקף אין ספור חוקי עבודה אחרים - למשל פיטורי נשים בהריון. רק שלהבדיל מנשים הרות שפיטוריהן מחייבים את אישורו של שר הכלכלה (המאשר כמעט את כל הבקשות), כשמדובר בעובדים מבוגרים זה הרבה יותר פשוט. מייצרים עילה, מזמנים לשימוע ומעיפים.

רוצים להמשיך לעבוד? שיתנדבו

האם המעסיקים טועים? אם תשאלו את מציעי החוק, הם טועים בגדול. "יש רבים שבגיל 67 נמצאים בשיא הקריירה ומגיעים להישגים מקצועיים מרחיקי לכת", נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק, וחיובם להפסיק עבודתם בגיל הזה משמעו אובדן ידע, ניסיון ומומחיות למעסיק ולמשק כולו.

אם תשאלו אותי, זה קשקוש מקושקש. ראשית, בני 67 בשיא הקריירה חיים כנראה ביקום מקביל בו חיים חברי הכנסת, כאשר ביקומנו מספרם בטל בשישים. שנית, מבחינה מקצועית גרידא אין צורך אמיתי ב-40 שנות ניסיון ויותר. השינויים בעולם העבודה גרמו לידע בן 40 להיות לא רלוונטי. מספיק עובדים עם 20 שנות ניסיון - וגם זה יותר מידי. לא חסרים בני 45-50 שאוחזים בכל הידע והמומחיות הנדרשים והם יניבו את אותה התועלת בדיוק, ללא החסרונות של בני 67 פלוס.

האם מבחינה כלכלית, יש טעם בחוק הזה? תיאורטית כן אך מעשית ממש לא, כי מרבית העובדים במשק (עובדי המגזר העסקי) לא יזכו ליהנות ממנו, ואילו עובדי הציבורי לא צריכים אותו. רבים מהם נהנים מפנסיה לא רעה בכלל, תוצאה של רצף תעסוקתי בן עשרות שנים, לכן רובם לא יידרשו כלכלית להמשיך לעבוד אחרי גיל 67, בטח לא במשרה חלקית שתניב שכר נמוך יותר מהפנסיה עצמה.

המבוגרים למגזר הציבורי

ולשאלת הישימות, מרבית המעסיקים במגזר העסקי לא יוכלו לעמוד בגזרת החוק ההזוי הזה, הם רזים מידי (בכ 70% מהעסקים המעסיקים שכירים יש עד 4 משרות שכיר ובכ 92% עד 20), אין להם תפקידים אלטרנטיביים שיתאימו להעסקתם של בני 67 פלוס, והם גם לא יכולים להרשות לעצמם לייצר כאלה.

אז מה עושים? הפתרון לתעסוקת מבוגרים נמצא במגזר הציבורי. במקום שהמחוקק ייאלץ גופים עסקיים להעסיק מבוגרים, או לחלופין שהמדינה תשקיע (ללא הצלחה) בהסבת מובטלים בני 50 פלוס, שיסבו אותם מהמגזר העסקי לציבורי. כיצד? המגזר הציבורי לא יגייס צעירים בראשית דרכם המקצועית (למעט בגופים הבודדים בהם זה לא ישים), אלא רק בני 50 פלוס, שעם הירידה בתפוקה יגויסו אחר כבוד למגזר הציבורי - שבו רמת האפקטיביות והפריון מינימאליים בהגדרה, ויעבדו שם עד הפנסיה. יתרונות המהלך רבים, כפי שהצגתי בהרחבה בטור קודם, לרבות האפשרות להעלות את גיל הפרישה בלי להשאיר יותר מידי נפגעים בשטח.

■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com

צרו איתנו קשר *5988