45,000 שקל לכדורסלן עבור "מילואים" בנבחרת, זה רציני?

ישראל תארח הערב לראשונה את אליפות אירופה בכדורסל, אבל התגמול לשחקן שילבש את המדים עדיין מושתת על כבוד ופחות על כסף ■ וגם: למה במדינה שיש בה 24,181 כדורסלנים, הענף לא מצליח לייצר עניין אמיתי?

עומרי כספי / צילום: רויטרס
עומרי כספי / צילום: רויטרס

אליפות אירופה בכדורסל בישראל. היסטוריה. ובכל זאת, מי שירצה לטפס על העגלה ברגע האחרון ולראות את האליפות בישראל עוד יכול לעשות את זה. האליפות ההיסטורית שישראל מארחת (חלק ממנה) לראשונה תיפתח הערב ועדיין יש כרטיסים למכירה. גם כרטיסים זולים. יבואו לפה כמה שחקני NBA, עמרי כספי מגולדן סטייט, העיתונות התגייסה לפמפם - אבל ברגע האמת זה מה שהציבור הישראלי חושב על הענף המצליח ביותר שלו.

הרייטינג הטלוויזיוני במשחקי הנבחרת לא צפוי לעבור את ה-6%-7%. אנחנו לא מסוגלים לצאת למעגל הנורמליות שמאפשר אירוע ספורט גדול, אם בסופו של דבר על כל אחד שיישב לראות הערב את הנבחרת בטלוויזיה יש חמישה שמעדיפים לראות את ראש הממשלה מדבר בגן אירועים על הכלבה קאיה וסבונים.

קיים פער לא סביר בין הפופולריות של ענף הכדורסל לעניין בציבור. יש בישראל 24,181 כדורסלנים תחרותיים - כאלו שמשחקים בליגות של איגוד הכדורסל, לא ביום שישי בפארק. 24% מכלל העוסקים בספורט תחרותי בישראל בוחרים בכדורסל, יש לנו נבחרת שמשחקת באופן קבוע באליפות אירופה, נבחרת נשים טובה, קבוצה שזכתה 6 פעמים באליפות אירופה, שחקן שישחק העונה באלופת ה-NBA, שני אולמות ברמה אירופית גבוהה, ואפילו ליגה תחרותית שמייצרת אלופה חדשה בכל שנה. ומה? לא מעניין.

אבל למען האמת, הציבור הישראלי יודע מה טוב בשבילו. את הכדורסל אפשר למכור להורים כפעילות איכותית יותר מכדורגל, הוא מתקיים באולמות, נתפס כיותר מקצועי, די נדיר לראות תופעות אלימות במשחקי ילדים ונוער. בשלב הבא הוא כבר סובל מבעיות שאי אפשר לפתור אותן: העיקרית - בעולם שרק מה שגלובלי קובע, הוא פשוט לא יכול להתמודד עם הכדורגל. אין תיירות למשחקי כדורסל בחו"ל כמו שקיימת בכדורגל. אף ילד לא נוסע אם אבא שלו לראות משחק כדורסל בליגה הספרדית בכדורסל. הכדורסל גם לא יכול להתמודד עם ענפים אחרים. במחקר שנעשה על ידי חברת הייעוץ atkearney הכדורסל אחראי ל-6% בלבד מכלכלת הספורט העולמית, אחרי כדורגל (43%), פוטבול אמריקאי (13%), בייסבול (12%) ופורמולה 1 (7%) - ורק מעט יותר מהוקי.

הבעיה השנייה היא חוסר מודעות. הנה דוגמה קטנה: במוצאי שבת (2 בספטמבר) תעלה ישראל למשחק השני שלה ביורובאסקט, נגד ליטא. באותה שעה תשחק נבחרת הכדורגל שלנו במוקדמות מונדיאל 2018 נגד מקדוניה; שלושה ימים מאוחר יותר (5 ספטמבר) תשחק ישראל ביורובאקסט בתל אביב נגד גאורגיה, ובאותה שעה בדיוק תתארח נבחרת הכדורגל מול איטליה במוקדמות המונדיאל.

נבחרת איטליה הגדולה, בענף הפופולרי בעולם, מישהו חושב שהיורובאסקט של פיב"א יצליח לגרד עניין ציבורי קלוש? גם מנהלי הענף לא מפנימים שכדי להצליח צריך להוריד ראש ולהבין שלכדורסל אסור בשום שלב להצטלב עם הכדורגל. זה משפיע גם על הכלכלה של הכדורסל כמובן - איזה גוף שידור נורמלי יהיה מוכן לקנות בכסף גדול את הזכויות ולהסתכן באפס אחוז רייטינג כשבמקביל נערך משחק כדורגל אטרקטיבי? ויותר מזה - מה הסיכוי בכלל, שבשבוע שמתקיימים באירופה משחקי מוקדמות המונדיאל, מישהו יצליח להתעניין באליפות אירופה בכדורסל?

תוסיפו לזה אינסוף בעיות מבניות ופוליטיות שלא משאירות לענף סיכוי להתרומם: המאבק של פיב"א ביורוליג שפיצל את התחרויות באירופה לשני גופים שונים; חוסר סנכרון בין הליגות לתחרויות באירופה שהפך את הליגות ללא רלוונטיות מאחר שהתוצאות שלהן לא קובעות ברוב המקרים את הנציגות ביורוליג; את ה-NBA שייבשה סופית את הכדורסל האירופי ומושכת כ-100 שחקנים בינלאומיים, הטובים ביותר, בכל שנה לשורותיה.

כבוד יש, כסף פחות

התפתחה כאן איזו אמירה שלהופיע בנבחרת לאומית זה כבוד גדול. אכן כבוד. אבל בואו נתקדם משנות השבעים ומימי מיקי ברקוביץ' ובועז ינאי קצת. כדורסל נבחרות תקוע לשחקנים היום כמו עצם בגרון. כולם אחרי עונה ארוכה. הפרנסה של כולם נמצאת בקבוצות ולא בנבחרת. למה שחקן כדורסל, שהתרוצץ כל השנה והקריירה הכלכלית שלו קצרה (10-12 שנה), מחויב לבוא לנבחרת אחרת יופעלו עליו סנקציות ולא יכול לבחור איך להכין את עצמו לעונה הבאה?

אם איגוד הכדורסל מחייב שחקנים לבוא לנבחרת, הוא מחויב למצוא להם דרך לתגמול ראוי. האיגוד נהנה מהפעלת הנבחרת, הוא מכניס ממנה כסף (נכון, היא גם עולה לו) ובזכות מנגנון חלוקת כספי הטוטו שנשען מאוד על הישגיות - הוא נהנה מההצלחות של הנבחרות בזירה הבינלאומית. בעיקר בזכות ההצלחות הללו תוקצב ענף הכדורסל מכספי הטוטו בכ-38 מיליון שקל ב-2016. קרוב מאוד לכדורגל.

על פי ההסכם בין ארגון השחקנים לבין איגוד הכדורסל, מקבלים שחקני הנבחרת סכומים סבירים מינוס בהתחשב בזה בכך שהם מהווים שפיץ של כ-15 שחקנים בלבד של הפירמידה. כמה הם מקבלים? 410 שקל ברוטו לכל "יום עבודה", כלומר, יום שהשחקן בפעילות שקשורה בנבחרת. שחקן שהוא אב לילדים מקבל 488 שקל; ויש גם תוספת ותק של 40 שקל לכל 25 הופעות בנבחרת.

מכאן והלאה התמחור הוא לפי הישגים - 6,920 שקל על העפלה לאליפות אירופה; 1,800 שקל לכל ניצחון באליפות, ועוד מענקי מיקום. אחרי חודש וחצי פעילות בנבחרת, עם קמפיין סביר, יכניסו השחקנים הבכירים בסביבות 45,000 שקל ברוטו. כלומר, השכר השנתי שישלם האיגוד לכל שחקני הנבחרת הוא בסביבות 600 אלף שקל - בסביבות 20% מכלל התקצוב של הנבחרת הלאומית.

תחפשו קבוצת ספורט מקצוענית אחת שסעיף שכר השחקנים בה הוא 20% מההכנסות. אבל מה, כבוד.

חלון ההעברות פרוע וחסר פרופורציות? אל תאמינו לזה

חלון ההעברות הפרוע אי פעם בכדורגל העולמי ייסגר הלילה בחצות (בספרד יקבלו הקבוצות עוד יום אחד לשופינג, בפורטוגל ייסגר ב-22 בחודש). אבל אסור להסתנוור מהמספר שיוצג בו ועומד נכון לעכשיו על 3.9 מיליארד אירו שהוציאו הקבוצות בחמש הליגות גדולות - אנגליה, ספרד, צרפת, איטליה, גרמניה. כי הפעילות "נטו" בשוק מסתכמת כרגע ב-860 מיליון אירו, כלומר רכישת שחקנים בניכוי הכנסות ממכירת שחקנים.

קחו את המספר הזה ותחלקו אותו ב-98 קבוצות ב-5 הליגות הבכירות, נשארנו עם ממוצע של 8.7 מיליון אירו שהוציאה קבוצה נטו על רכש. הרבה או מעט? בהתחשב בכך שההכנסה הממוצעת לקבוצה עומדת על 137 מיליון אירו, מתברר שקבוצות מוציאות נטו על רכש רק 6% מהמחזור שלהן.

העברת ניימאר אמנם יוצרת תחושה שהעולם הגיע לקיצו. אבל בסופו של דבר הרוב המוחלט של הכסף בשוק ההעברות בסך הכל מחליף ידיים, יוצא מכיס אחד ונכנס לשני.

מה שמשתנה באופן קצת יותר קיצוני הוא תשלומי השכר לשחקנים. באנגליה, למשל, הפך סול קמפבל ב-2001 לשחקן הראשון שזוכה לשכר של שש ספרות, 100 אלף ליש"ט בשבוע, סכום שרבים העריכו אז שמייצג בועה שבקרוב תתפוצץ. בעונה שעברה כבר שולמו משכורות של 300 אלף ליש"ט לשבוע (וויין רוני) ו-200 אלף ליש"ט (פול פוגבה, סרחיו אגוארו), והשכר השבועי הממוצע בליגה עמד על 46,000 ליש"ט - יותר מהשכר השנתי הממוצע לעובד בממלכה.

בהשוואה לרכש שתמיד תופס כותרות, הכסף הגדול הוא שכר שחקנים ובו כבר הרבה יותר קשה לקבוצות להתמקח והוא זה שאוכל להן את המחזור. בחמש הליגות הבכירות באירופה הסתכם סעיף השכר בעונת 2015/16 בממוצע של 84 מיליון אירו למועדון - 61.5% מסך ההכנסות. איפה זה ואיפה ההוצאה על רכש.

במלים אחרות, להביא את ניימאר לפריז זו חתיכת הוצאה, אבל מעכשיו והלאה הוא ימשיך לכרסם למועדון כ-40 מיליון אירו בכל עונה מהתקציב השוטף במשכורות ובבונוסים.

העבודה בנבחרת הלאומית
 העבודה בנבחרת הלאומית